הלקח הראשון והמכונן מהמלחמה המתחוללת הוא: ישראל היא קורבן למהפך אסטרטגי שחל באיום הצבאי עליה, אשר לא זוהה מראש ואם זוהה, לא ניתן לו מענה מבצעי מותאם לעקרונות המלחמה וכללי לחימת ההגנה. 

האיום על הגנת המדינה במאה ה-20

מיום ההכרזה על הקמתה ועד שלהי המאה הקודמת האיום על ישראל היה כיבושה או כיבוש חלקים ממנה ע"י צבאות מתמרנים מדינתיים. משימת צה"ל הייתה להגן על המדינה כדי לסכל את האיום.

בהגנה ישנם שלושה מאמצים: מאמץ אבטחה קדמי שנועד להתריע על התקפה צפויה ולזהות ככל האפשר את הכוח התוקף ומאמציו; מאמץ החזקה שאליו התוקף מתועל באמצעות מכשולים מוכנים מראש לשטחי הריגה מוכנים מראש ומאמץ הלם עורפי נייד שנועד לתקוף – נגד ולהשמיד את התוקף המוכל חסר אונים בשטחי ההריגה.

עד 1967 לישראל לא היה עומק קרקעי להפעלת מאמץ החזקה בתוך שטחי המדינה; בהתחשב בכך שבזירות מצרים וירדן עוצבות ההתקפה הוחזקו רחוק מגבולות המדינה, נקבעה אסטרטגיית הגנה שרעיונה התחבולני היה: העברה מהירה של המלחמה – מאמץ החזקה נייד, מחוץ לגדר לשם הכלת האויב והשמדתו בשטחיו.

אחרי 1967 עקב העומק הקרקעי שנוצר בשלוש החזיתות היה צריך להחליף את האסטרטגיה הישנה בחדשה שהרעיון התחבולני שלה היה צריך להיות: הכלת התוקף בשטחינו ולאחר השמדתו העברת המלחמה לשטחי האויב כדי להשיג קלפים חזקים להשגת המטרה המדינית של המלחמה. כידוע, האסטרטגיה לא שונתה, אך צה"ל פעל לאורה ב-73 ולכן הוא ניצח, אך במחיר דמים כבד, מיותר.

האיום על הגנת המדינה במאה ה-21

בשלהי המאה הקודמת איום כיבושה של המדינה, הוחלף באיום חדש: התשתה ושחיקתה בירי מנגד ע"י צבאות טרור סדורים שקמו בוואקום שנוצר אחרי הבריחה מלבנון וההינתקות החד צדדית מרצועת עזה.

מכשול קרקעי אינטנסיבי מכוסה באש נ"ט ואחרת שהוקם בזירות הווואקום, שלל מצה"ל את יכולת התמרון הקרקעי – מקור עוצמתו וכפה עליו לנהל, אם יתקוף בשטחים אלה, שרשרת בלתי פוסקת של קרבות הבקעה רבי נפגעים.

המענה ההגנתי לאיום החדש שנוצר – התשתה של ישראל ושחיקתה – היה: מטריית הגנה אקטיבית של כיפת ברזל ודומיה ומיגון פאסיבי. המענה ההתקפי, שהוגבל ע"י מגינים אנושיים של האויב, היה: השמדה באש מנגד של אמל"ח, מחבלים ומשאבים תומכי לחימה. את מועד ומשך מתקפות ההתשה על המדינה הכתיב האויב והן הסתיימו ללא הישגים צבאיים ומדיניים, שהעניקו לצה"ל יתרון מבצעי בסבב הלחימה הבא.

המהפך האסטרטגי באיום על הגנת המדינה

המתקפה בירי מנגד בבוקר ה-7 באוקטובר הצטיירה בפתיחתה כסבב התשתי נוסף, עד שהתברר שישראל הותקפה ע"י צבא התקפי מתמרן נייד, שמטרתו, בדומה לאיומי המאה הקודמת, לכבוש את מערב הנגב.

תוספת עוצבות התמרון היבשתי ההתקפי בשתי זירות הוואקום שישראל חוללה, יצר על ישראל איום בלתי נסבל:

בגלל היישובים סמוכי הגדר, נבצר מצה"ל להכיל את התוקף במרחב החזקה בתוך הגדר – שטחינו – כפי שהיה אפשר אחרי 67 ומנגד, גם חוסר יכולת להעביר את מאמץ ההחזקה מחוץ לגדר, לשם הכלת התוקף בשטחיו, כמו לפני 67.

על צה"ל נכפה אפוא לנהל את קרב ההגנה בגבול מערב הנגב (כבגבול לבנון) במרחב שבין קו המגע לקו העצירה האסטרטגי – הקו שחדירתו משמעה התמוטטות ההגנה.

מאחר והגדר בגבול מערב הנגב – רצועת עזה היא בה בעת קו המגע וגם קו העצירה, הגנתה של ישראל נותרה ללא מרחב החזקה.

בהתחשב בהנחת היסוד בתכנון לחימה הגנתית לפיה קו המגע לעולם עלול להיפרץ ובלי שיש לה מרחב החזקה להכלת חדירה אפשרית של צבא מתמרן התקפי, ישראל נותרה למעשה חסרת הגנה ומוכרעת עוד לפני שהותקפה.

בהתחשב באיום החדש – שילוב של שני האיומים הקודמים על המדינה: כיבוש שטח, במקביל להתשה ושחיקה, עמדו בפני צה"ל – אם היה מודע למשמעות המהפכה, כנגזר מעקרונות המלחמה ומכללי ההגנה, שתי ברירות: להפוך את יישובי מערב הנגב למרחב החזקה, או בעיקר, בהתחשב בדוקטרינת הלחימה המפלצתית הג'ינג'יסחאנית של חמאס (ספק אם הייתה ידועה), לפנותו כליל מתושביו.

כדי להפוך את היישובים למרכיב במאמץ ההחזקה ההגנתי, כל יישוב היה צריך להיהפך, מיד עם הבנת משמעות המהפך האסטרטגי שחל באיום, למוצב הגנה: ממוכשל, מתעל לשטחי הריגה, תושביו חמושים בקביעות בנשק אישי ולרשותם, אמל"ח פלוגתי לפחות ומאמץ הלם נייד צה"לי זמין קבוע בכל יישוב, בהרכב מחלקתי ומעלה, תלוי בגודל היישוב.

לאורך הגדר ולעומק מערב הנגב והנתיבים ללב המדינה, בין הישובים, היה צריך להקים מכשולים מעכבים ומתעלים (בהם שדות מוקשים) לשטחי הריגה נשלטים בקביעות ע"י מאמצי הלם ניידים של הצבא הסדיר, מגובים בעתודות מתמרנות ניידות זמינות בכל דרג: גדוד, חטיבה, אוגדה ופיקוד.

המסקנה המיידית

כדי לשקם את יישובי מערב הנגב ולמנוע מהם סיוט נוסף – הפיכתם לחלק ממאמץ החזקה צבאי, מטרת המלחמה המתחוללת חייבת להיות זאת: צה"ל ממוקם בסיומה על גבול מצרים ורצועת עזה – מרוקנת מפליטים וישובים אזרחיים – היא חלק ממרחב ההחזקה בגבולה של ישראל עם מצרים.

שאלות ראשיות לתחקירים שאחרי המלחמה

איזה מהשינויים בתמונת מצב האויב בפרוץ המלחמה, היו ידועים לפני פריצתה; האם השינויים שנוצרו בתמונת המצב שהייתה ידועה, היו מספיקים כדי להבין שהתרחשה בזירה מהפכה באיום על הגנת המדינה (חיבור של האיום במאה הקודמת עם האיום במאה זו); האם השינוי המהפכני שחל בתמונת מצב האויב זוהה בהערכת המצב האג"מית השוטפת המתמשכת – המשותפת של האג"ם והמודיעין במפקדת פקוד הדרום, או בדרג פקודי אחר וגורמי ביטחון אחרים; אם השינוי המהפכני באיום על הגנת מערב הנגב אכן זוהה, מה היו המסקנות מהשינוי המהפכני והמענה האג"מי שניתן לו; מדוע, כמו ב-73, צה"ל פעל בניגוד לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים – תורותיו; האם הביקורת הציבורית הנוקבת על תוכניותיו ומוכנותו של צה"ל למלחמה זיהתה את המהפך שחל בסוג האיום, או שהייתה כללית.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף-משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.