בשם מרשי, פרעה מלך מצרים, הריני להודיעכם כדלקמן: פרק ז מבאס לאללה. אל תתחמקו ככה ותעברו לסדר היום נוכח מה שעושה אלוהים לפרעה. בואו נחזור לפסוק ג. מגלה אלוהים למשה: "ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים".

"ואני אקשה את לב פרעה". הפסוק הזה צריך להטריד את כולנו. פרעה הופך לרשע בעל כורחו. למה? לשם מה נועד המשחק האכזרי הזה? אך לשם תצוגת התכלית המרהיבה שתבוא בהמשך? והרי הקשיית הלב חותרת תחת מוסכמה אנושית מוסרית בסיסית, יכולת הבחירה החופשית. או אם נשתמש, כבודכם, במושגים מעולמנו המודרני, המשפטי-פלילי – פרעה נעדר "יסוד נפשי" ואף "רצייה".

הסברים רבים ניתנו למהלך הזה. החל בהענקת תכלית של "למען יראו וייראו", פרעה כ'טסט-קייס' אנושי, וכלה בהסבר כי פרעה היה מעין פושע מולד, שממילא אינו בר תקנה. במלוא הכבוד, הם לא מצליחים להשקיט את הספק. בייחוד כאשר פעם אחר פעם מחזק אלוהים את לבו של פרעה, מכביד אותו, ומונע ממנו אפשרות "לחזור למוטב".

בואו ננסה לראות את הדברים אחרת. עד כמה שמפתה להתעלם מהפירוטכניקה המרהיבה של תנינים ודם וחרטומים, ולנטוש את משחק התפקידים הקבוע בראשנו מאז נולדנו – משה טוב, פרעה רע. להפך! צאו וראו באילו עוצמות ניחן פרעה! איזה כוח רצון מדהים! מה הוא עובר, וכמה סובל העם שלו! אבל האיש, המנהיג, איננו נכנע.

וגם משה איננו נכנע. פרעה ומשה הם יריבים לכאורה, אך למעשה שני צדדים לאותו מטבע. בשניהם מפעמת אותה רוח אדירה. עוצמת האל ויכולתו של בן אנוש, למודים משה ואנחנו, טמונות לא רק ב"והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים". הן נמצאות, קודם כול, ב"ואני אקשה את לב פרעה".

פָּרָשַׁת וָאֵרָא היא פרשת השבוע השנייה בספר שמות. הפרשה מתחילה בפרק ו פסוק ב, ומסתיימת בפרק ט פסוק לה.

בפרשתנו נשלח משה אל העם כדי להביא את בשורת הגאולה. "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים׃ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ו, ו-ז). כיצד מגיב העם, הנאנק תחת שיעבוד לוחץ, לבשורה? האם הוא מסוגל להיות קשוב אליה בהיותו כה 'קצר רוח', כפי שמתאר הפסוק, וסובל?

שבע מתוך עשר מכות מונחתות על פרעה ועמו בזו אחר זו, כתוצאה מסירובו העיקש להיענות לדרישת האחים אשר הגיעו משום מקום, ועכשיו הם דורשים בשם אלוהיהם לשחרר את העבדים הנאנקים, תוך שהם מלהטטים במקלותיהם מול חרטומי מצרים הנדהמים.

"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה", מספרת הפרשה, ואלוהי העברים לא מחכה. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד ניתכים על מצרים, תוך ששלומם של בני ישראל נשמר. ופרעה? הוא בשלו. איפה האחריות?

יהודה נוריאל הוא עיתונאי.

___

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il