גלילה רון - פדר עמית
שיתוף ב facebook
הזמינו חברים
שיתוף ב whatsapp
הזמינו חברים

הסופרת גלילה רון-פדר עמית מתחקה אחר הקשר שבין שנותיו הראשונות של ז’בוטינסקי כנער הומוריסט וצנוע, לבין שנותיו המאוחרות של ז’בוטינסקי מכונן הציונות הרוויזיוניסטית
במהלך כתיבת סיפורי חייהם של דמויות מופת שהשאירו חותם ניכר על חיינו, השאלה הזו חוזרת ומעסיקה אותי בכל פעם מחדש. אמנם אין בכוח ניסיוני המצומצם להציג מדגם מייצג ולקבוע מסקנות גורפות, אך תחושת הלב אומרת לי שאכן כן. ישנם רמזים. לעיתים הם חבויים ונדרש לבלוש אחריהם. לעיתים הם גלויים מאד עד שניתן לומר, ובמובן החיובי: הנה הכתובת שהיתה על הקיר. ואצל זאב ז’בוטינסקי זה בולט מאוד.

משברי הילדות מחשלים
וולודיה ז’בוטינסקי, הילד שעדיין לא מלאו לו שבע, חווה משבר קשה בחייו: אביו יבגני-יונה, שהיה הסוכן הראשי של החברה הרוסית לספנות ולמסחר, ופרנס את משפחתו בכבוד, נפטר ממחלה קשה. בבת אחת התייתמה המשפחה ונשמט העוגן הכלכלי שלה. האם ושני ילדיה, בן ובת צעירים, הידרדרו לעוני.

אבל אווה ז’בוטינסקי האלמנה היתה נחושה לאפשר לילדיה חינוך משובח וחיים מכובדים. על קביעתו של אחיה, שדי למשפחה במשכילים ומכאן הצעתו לשלוח את הילדה ללמוד תפירה ואת הילד ללמוד נגרות, מה שלא היה מקובל בקרב היהודים, היא הגיבה בכעס ובהצעה: “שלח אתה את ילדיך ללמוד תפירה ונגרות!” (שכטמן, זאב ז’בוטינסקי – פרשת חייו, ספר ראשון עמ׳ 16).
האם ויתרה על תמיכת קרוביה, פתחה חנות למכשירי כתיבה בדירת המגורים ששכרה, עבדה סביב השעון והסבירה פנים לקונים. יותר מכל היה חשוב לה שוולודיה הקטן לא ירגיש מקופח. לכן, מדי בוקר היא הקפידה לשלוח איתו תפוח בתיק – מעין סמל סטטוס. אבל וולודיה, עדיין לא בן עשר, אמר לאמו: “תפוח ליום משמעו עשרים וחמישה תפוחים לחודש וזה באמת יותר מדי, יקר מדי…” (שם, שם עמ’ 17).

הוא היה בטוח בעצמו וגאה בעצמו, וחשב שאם הילדים יחשבו שהוא שווה פחות כי לא יביא תפוחים לבית הספר, הם השווים פחות ולא הוא. תחושת הערך העצמי המפותחת הזו באה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, אך מעולם לא דחפה אותו ליהירות כלפי האחר. כשם שהעריך את עצמו, העריך את הזולת. פעם אחת כשנשאל: “בן מי אתה?”, השיב מיד: “אני זה אני!”.
לימים, יותר מארבעים שנים מאוחר יותר, בשיר שחובר בפריז כהמנון לתנועת בית״ר, כותב זאב ז’בוטינסקי המבוגר את המילים הבאות:

הדר – עברי גם בעוני בן שר

אם עבד, אם הלך, נוצרת בן מלך

בכתר דויד נעטר…”

לכך ניתן להוסיף שאלה ששאל הילד את אמו בילדותו המוקדמת: “האם גם לנו היהודים תהיה בעתיד מלוכה?”, וגם את תשובתה הבוטחת: “כמובן! תהיה, טיפש שכמוך!”. בעיניי, כל מילה נוספת מיותרת.

זכויות הנשים
אבל לא רק היחס לעוני מתעצב כבר בשנותיו המוקדמות של ז’בוטינסקי. גם הערצתו לנשים, מקורה בילדותו. זו האווירה שבתוכה הוא חי: אם נחושה וגאה שמאמינה בעצמה, לא מוותרת על רצונותיה ולא חוסכת כל מאמץ כדי לטפח את ילדיה, ואחות ההולכת בדרכה ויוזמת, מייסדת ומנהלת את הגימנסיה היהודית הראשונה לבנות באודיסה.

את שתיהן הוא מעריץ, ומאוחר יותר נוספת אליהן רעייתו. ההערצה הזו מובילה אותו להיות פמיניסט מושבע. לימים, לקראת גיל חמישים, במכתב שהוא שולח לוועד העיר ירושלים ב-15 למרץ 1929, כותב זאב ז’בוטינסקי את המילים הבאות: “אדונים נכבדים, בכל ליבי הייתי רוצה להשתתף בהוצאות ועד העיר, אבל עד שלא יהיה מקום וחלק גם לנשים בהנהלת עסקי העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המיסים של מוסדכם”.
עוד הוא אומר: “אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מוסר לאשה בעדיף על הגבר”. וב״סיפור ימי״ הוא מצביע על המעיין שהיה מקור להשראתו: “בטוחני: כל אשה בינונית היא אראלת ואין יוצאת מן הכלל. אם לא נתגלתה, הרי לא נאלצה להתגלות. אך תבוא הזדמנות ותראו. לשלוש קרבוני חיי ובשלושתן מצאתי אותו האופי. ומה שנוגע לראשונה מהן – לאמי, בכלל אינני זוכר אף יום אחד בחייה שלא נאלצה להלחם, להעפיל, להתגבר על מעצורים…” (שם, עמ’ 13).

חוש הומור מפותח
וולודיה ז’בוטינסקי הוא ילד חברותי, תוסס, שובב, חובב מעשי קונדס ובעיקר בעל חוש הומור מפותח. כאשר הוא וחבריו באודסה מייסדים מדינה דימיונית, הם משתמשים בשם של דמות אפלה מסאטירה וקוראים לה ‘רפובליקת לוקניה’. כאשר הם לא רוצים לקפח אף חבר, הם יוצרים לה חוקה הומוריסטית ומכריזים על קיומם במקביל של נשיא ומלך. בין הצווים שהמשרד להשכלת הציבור של המדינה מוציא, מופיע הצו ההומוריסטי המכריז על רפורמה מרחיקת לכת בלימודי השפות הקלאסיות: “להחליף את היוונית ברומית ואת הרומית ביוונית”.

את ההומור המפותח שלו יודע וולודיה להפנות לא רק כלפי אחרים, אלא גם כלפי עצמו. הוא לא חושש לתאר את מראהו במילים מפורשות: ״נמוך״, ״גוץ״, ״שפתיים עבות״ ו״פרצוף מכוער״, וכאשר הוא מזמין נערה לרקוד איתו, הוא מזהיר אותה מראש מפני האפשרות הסבירה שתוך כדי הריקוד הוא ידרוך עליה.

“הספר של בית הכלא גזז את שערותינו ואנחנו צחקנו. את בגדינו החליפו לנו בתלבושת מתאמת למוסד, וצחקנו. סירבנו למזונות, דרשנו מרק בשר ולא קיבלנו ושבוע לא אכלנו אלא לחם ערבי, תבול מין עשב מקוצץ שלא ידעתי שמו – וצחקנו. פעם אחת נכנס אותו קצין אנגלי שקראנו לו ״גוץ״ (בזמן שלא קראנו לו שמות חריפים יותר) ונטל ממנו כל נכסי דניידי: נרות, מסרקות וספרים – צחקנו. ואחר שקיעת החמה נמנמנו באופל, כל אחד על מחצלתו הדקה המונחת על רצפת האבן. כל טיפת רעל יום-יומית בלענו בצחוק…” (ז’בוטינסקי, אוטוביוגראפיה, המאסר עמ’ 307).

את הדברים האלה כותב זאב ז’בוטינסקי בשנת 1920. בתקופה זו הוא בן ארבעים, מפקד כוח ׳ההגנה׳ בירושלים. לולא הסגיר את עצמו לשלטונות, ייתכן שלא היה נעצר ונשלח לכלא עכו. אבל אחרי שהבריטים עצרו תשעה עשר מפקודיו, הוא מגיע לתחנת המשטרה ומתעקש להיעצר במקומם. וכך מתאר אחד החברים, אליהו גינזבורג, את בואו של ז’בוטינסקי לכלא:

“כעבור שעה קלה נפתחה הדלת וז’בוטינסקי הופיע מן המסדרון האפלולי לתוך התא ושאל בחיוך: ‘מותר לי להצטרף לחברתכם שפוטים נכבדים?’. כשסיפרנו לו, כי נדונו לשלוש שנות מאסר ועבודת פרך, פרץ בצחוק: ‘העונש שלכם הוא עונש של תינוקות לעומת שלי. קיבלתי חמש עשרה שנים ועבודת פרך וגירוש מן הארץ אחרי שאגמור לשבת. זה משהו ראוי להתכבד’” (שכטמן, זאב ז’בוטינסקי, כרך א עמ’ 353).
“אספו ברזל, שימו עליכם מלך, לימדו לצחוק!”. זו הפקודה ששם זאב ז’בוטינסקי המבוגר בפיו של שמשון, בספרו ‘שמשון’ שכתיבתו התחילה בשנת 1919 בארץ ישראל והסתיימה בפריז בשנת 1926. ההומור העצמי, היכולת להתבונן בעולם מנקודת מבט משועשעת, אכן נראית בבירור כבר בשנותיו המוקדמות של הילד וולודיה ומפתחת ומתעצמת עד שהיא הופכת לעקרון חיים ראשון במעלה.

הנער שנסע לשוויץ
וולודיה בן 17. בעוד שנה וחצי יסיים את לימודיו בתיכון, יקבל תעודת בגרות ויוכל להרשם לאוניברסיטה. אבל הלימודים ממשיכים לשעמם אותו ונראים לו מיותרים. הוא מעדיף ללמוד בעצמו, כך רכש כבר שלוש שפות – צרפתית, גרמנית ואנגלית, ויותר מכל הוא אוהב לתרגם ולכתוב רשימות לעיתונים. עד היום, כל מה ששלח לדפוס, נדחה, אבל הוא אינו מתיאש.

הוא ממשיך להתאמן ולהשתכלל עד שרשימה אחת, שנדחית על ידי עיתון אחד, מתפרסמת בעיתון אחר. הפרסום מגביר את בטחונו ברצונו להיות עיתונאי. הוא מחליט לנסוע לאיטליה ומציע לעורך העיתון ‘אודסקייא נובוסטי’ למנות אותו למשרת כתב.
המעצור והמיצר שנובעים מגילו הצעיר וחוסר ניסיונו, לא מרתיעים אותו. גם המעצור והמיצר שנובעים מאי-סיום הלימודים אינם משחקים תפקיד. אפילו המעצור והמיצר שבאים לידי ביטוי בכעסו של עורך ‘אודסקייא נובוסטי’ שמגרש אותו ממשרדו, לא בולמים אותו.

״מי ישכור נער בן שבע עשרה ללא תעודת סיום להיות עיתונאי?״ שואלים אותו חבריו. ״אתה נכנס להרפתקה מסוכנת. נסיעה לחוץ לארץ באמצע הלימודים עלולה להיות שטות שתתחרט עליה״. ותמצית תשובתו: “תמיד ראוי לנסות. אינני פוחד מהרפתקאות ואני חסיד של מעשי שטות”. זהו התגר שהוא קורא על כל מעצור ומיצר. וולודיה פונה אל העיתון המתחרה, ‘אודסקי ליסטוק’, ומקבל את המשרה.

מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת העולם הראשונה, התגר הזה יביא אותו לייסוד את הגדודים העבריים, כי שום מעצור ומיצר לא יעמדו בפניו.

תגר – על כל מעצור ומיצר

אם תעל או תרד

בלהב המרד

שא אש להצית – אין דבר

כי שקט הוא רפש

הפקר דם ונפש

למען ההוד הנסתר…”

זהו הבית האחרון בהמנון בית״ר שנכתב בפריז בשנת 1932, כאשר ז’בוטינסקי בן 52, וגם מקורותיו נעוצים בשנות החיים המוקדמות שלו, אם כי לא במובן הלאומי אלא במובן האישי.

גלילה רון-פדר עמית היא סופרת ילדים ונוער מוערכת, חיברה בין השאר שני ספרים על זאב ז׳בוטינסקי: ״באור ובסתר״ לבני נוער, ו״גם עני הוא בן מלך״ לתלמידי כיתות א׳-ו׳. לרכישת הספר בכ-50 אחוזי הנחה לקוראי ׳מידה׳ – לחצו כאן. המאמר נכתב בשיתוף עם מכון ז׳בוטינסקי, לרגל שבוע ז’בוטינסקי במערכת החינוך.

 

תגובות

  1. מאוד מעניין. ז’בוטינסקי היה מנהיג שאפשר ללמוד ממנו, דוגמה לחיקוי.

  2. אין ספק יהודי גאה.נלחם על דיעותיו בנחישות, למרות שהיה ציוני ולא חשש להביע את דיעותיו.

  3. מעניין מאד בהמשך לפועלו של הרצל זבוטנסקי אבי הציונות המדינית עד לימים אלה תורתו משמשת בסיס לציונות לתנועת הליכוד. ז’בוטינסקי משמש דוגמא למנהיג בעל מעוף.

    1. לצערי ולצער רבים מאנשי הליכוד שעזבוהו לאחרונה, תנועת הליכוד של היום לא הולכת בעקבותיו של ז׳בוטינסקי, אלא בעקבות ערכי השקר שמטמיע בה נתניהו ומשרתו נושא כליו מיקי זוהר: כוח כסף וכבוד.

      1. אורנת, דעתי כדעתך. ערכי הליכוד הושחתו ומשרתיו מביישים את עברו לפי ערכי ז’בוטינסקי.

  4. מעניין.חבל שהיום רוב הילדים לא קוראים ספרים.אוהבת את כתיבתה של הסופרת גלילה רון פדר ואת ההרצאות שלה.

התגובות סגורות.

דילוג לתוכן