נא לא לטעות. לא מדובר באידיליה ולא מדובר בחלום של "וגר זאב עם כבש…". החיזבאללה ניצל את תקופת השקט הזו להתעצמות בעיקר של מאגר הטילים המאיימים על העורף הישראלי והשקט השורר בחזית הצפונית הוא שקט שברירי שיכול, בתוך פרק זמן קצר להפוך למערכה רועמת (הערכת המצב השנתית של אמ"ן, פברואר 2021).
יחד עם זאת יש לומר – נראה כי מלחמת לבנון השנייה השיגה לפחות יעד אחד והוא יעד ההרתעה. גם לנוכח התעצמותו לא נראה כי ארגון הטרור השולט החכה למעשה בלבנון מעוניין במלחמה ונראה כי הנהגתו הפנימה את עוצמת התגובה הצבאית של צה"ל אם יחליט לפעול.
15 שנים הם פרק זמן קצר במונחים היסטוריים אבל בקצב האירועים במזרח התיכון זהו פרק זמן מתאים כדי לבחון, במבט שונה ובפרספקטיבה של זמן, את תוצאות מלחמת לבנון השנייה.
מערכה זו "זכתה" לביקורת נוקבת אשר באה לכלל ביטוי בדו"חות עבי הכרס שפרסמה ועדת וינוגרד, שהייתה אמנם ועדת בדיקה ממשלתית אבל קבלה, הלכה למעשה סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית. מי שחשב שהשופט וינוגרד יעשה הנחות לממשלה שמינתה אותו טעה בגדול. הוועדה בקרה קשות הן את תהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני והן את התנהלות הדרג המבצע – הצבא.
באשר לצבא נמצא כי היה כשל הן במוכנות והן בביצוע. כמפקד יחידת מילואים בפיקוד הצפון אני יכול להעיד כי הקיצוץ הרוחבי שבוצע בשנת 2005 פגע במוכנות היחידה. הביקורת על מצב הימ"חים זהה לחלוטין לזו שנשמעה בדו"ח ועדת אגרנט שפורסם 33 שנים קודם לכן. ביקורת קשה הופנתה נגד "תרבות" ניהול המערכה וכנגד מפקדים שניהלוה מרחוק ודרך מסכי המחשב.
אשר לדרג המדיני – כאן "זכתה" הוועדה לביקורת נוקבת מהציבור ומהתקשורת בשל החלטתה שלא שלהטיל אחריות אישית. אלא שנשכח מרבים שחלק מהנפשות הפועלות שבוקרו על ידי הוועדה כבר לא היו בתפקידם כאשר פורסמו הדו"חות ובהם עמיר פרץ, דני חלוץ, אודי אדם וגל הירש. היחיש שנשאר איתן וסרב לשאת באחריות אישית היה ראש הממשלה אהוד אולמרט.
כחוקר את עבודתן של ועדות החקירה קראתי את שני הדו"חות שפרסמה ועדת וינוגרד. יש פער בין הכתוב בדו"חות לבין הביטוי שקבלו הדו"חות הללו בתקשורת. ויש פער בין הדרך בה נכתב הדו"ח החלקי לבין הדו"ח הסופי. אביא לכך דוגמא אחת המעידה על רבות אחרות. בציבור הושמעה ביקורת נוקבת על ההחלטה להניע מהלך קרקעי ("שינוי כיוון 11") כאשר החלטה 1701 של האו"ם כבר הייתה על הפרק כאשר הביצוע בפועל נעשה אחרי שהחלטת האו"ם כבר התקבלה. אשר לעצם ההחלטה בדבר הנעת המהלך (11.8.2006) אמרה הוועדה, בהתייחסה לראש הממשלה ולשר הביטחון כי הם "פעלו מתוך הערכה ותפיסה חזקה וכנה של מה שהיה נראה להם מתחייב מן האינטרס הישראלי. בתנאים אלה, אך טבעי הוא כי ראש הממשלה היה זה שנטל ההכרעה נפל עליו" (עמ' 568). בהמשך קבעה הוועדה כי גם ההחלטה להמשיך במהלך אחרי שהתקבלה החלטה 1701 הייתה סבירה (עמ' 568 פסקה 111). בהמשך התייחס הוועדה להקשר בין הביצוע הצבאי להחלטות המדיניות וקבעה כי היו שמתחו ביקורת על ראש הממשלה ועל שר הביטחון על שתמכו בממשלה בקבלת החלטה 1701. איננו שותפים לביקורת זו. המלחמה כולה נוהלה במטרה להשיג באמצעותה יעדים מדיניים …(ש) קבלתה של ההחלטה הייתה המשך מתבקש לםעולתם משך המלחמה כולה" (עמ' 569). בסיכום דבריה התייחסה הוועדה לביקורת על ההחלטה וקבעה "ביקורת זו לא הייתה הולמת את הדרך בה נוהלה המלחמה בפועל לאורך כל המלחמה…קבלת ההחלטה ואישורה היו צעד שהתחייב והתבקש בנסיבות העניין" (עמ' 570).
15 שנות השקט בגבול הצפון, גם לנוכח האיום הנשקף משם, מחייבים הסתכלות אחרת על מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה. אלא שנראה שמאותו מועד בו החליטה ועדת וינוגרד שלא לתלות אשמים בכיכר העיר חדל הדו"ח ומעטים נתנו דעתם לעבודת צוות ליפקין- שחק שהוקם על ידי הממשלה כדי ליישם את דו"ח וינוגרד ואשר בסיכום עבודתו נחקק חוק המטה לביטחון לאומי.
קרדיט תמונות דובר צה"ל
פרסם תגובה