“אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”. מדוע פונה משה אל העם בביטוי ‘ניצבים’? מדוע לא יכול היה להסתפק בביטוי רשמי פחות, כמו למשל ‘עומדים’? הרב בני לאו בספרו ‘אתנחתא’ מסביר כי המילה ‘ניצבים’ מסמלת את שתי הפנים של ראש השנה – מצד אחד המתח והפחד אותו אנו חשים סביב אימת הדין של הימים הנוראים, ומצד שני זקיפות הקומה, כחיילים הניצבים זקופים ובטוחים בצבאו המהולל של מלך המלכים.

שני נושאים עיקריים בפרשה: חידוש הברית בין עם ישראל לאלוהיו, כהמשך לפרשה הקודמת, וכן קללות נוספות למפרי הברית. הנושא השני הוא התשובה. גם אם יחטא ישראל וימצא עצמו כעלה נידף בגלות, תמיד אפשר לתקן ולשוב.

“לֹא בַשָּׁמַיִם… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ”. הבחירה בידינו.

הביטוי “לא בשמים היא” (יב) מוכר לרבים מן הסיפור התלמודי המיוחד והחשוב להפליא. מעשה במחלוקת בין חכמים שדנו בה בבית המדרש, בדבר מעמדו ההלכתי של “תנורו של עכנאי”, תנור העשוי מחוליות שהודבקו, לעניין טהרה וטומאה. לא תוכנה של המחלוקת מרעיש, אלא מתכונת הוויכוח בעניינה והדרך בה הוכרעה. מן הצד האחד, רבי אליעזר המביא ראיות לדעתו מנפלאות שהוא מצליח לחולל בעץ חרוב, באמת מים, בכתלים של בית המדרש. ולבסוף אף יוצאת בת קול להגנתו, “מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום”. מן הצד השני, חכמים “רבים” ורבי יהושע בראשם, המסרבים לקבל מעשי פלא כראיות הלכתיות. לבסוף מכריע רבי יהושע במחלוקת בטענה “לא בשמים היא”.

הסיפור התלמודי הוא יפה ומאיר עיניים, גם בחלק הזה וגם בחלק הבא שלו (בבא מציעא, דף נט, עמוד ב), שמעורבים בו גם רבי ירמיה ורבי עקיבא, ואין כאן מקום להאריך בו. אולם ככל שאני מתפעל מהסיפור הזה ואוהב אותו, אני מנסה לקרוא את דברי משה רבנו בתורה כפשוטם וכמשמעותם, שלא מבעד לסיפור “תנורו של עכנאי”.

לפנינו שני פסוקים, “לא בשמים היא…” ו”לא מעבר לים היא…”. נתבונן תחילה בפסוק השני: “וְלא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶֹנָּה” (יג). נתאר לנו את התמונה העולה מן הפסוק: לפנינו שאלה מעשית, בדבר הדרך לקיים מצווה זו או אחרת, ואיננו יודעים כיצד לנהוג. אנחנו איננו יודעים, אבל יש מישהו “מעבר לים” היודע כיצד לנהוג. אנחנו יכולים, אפוא, לשלוח מטעמנו מישהו ש”יעבר לנו אל עבר הים” ויביא לנו את התשובה, נשמע ונעשה. “לא מעבר לים היא”, מדריך אותנו משה רבנו. מותר להגיע להכרעה מעשית ומחייבת בדבר קיום המצוות, בלי להזדקק לחכמה ש”מעבר לים”. ההכרעה בידינו, לא בידי “חכמי הדור הרחוקים”, בלשון ספורנו.

ומכאן לפסוק הראשון, במלואו: “לא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶֹנָּה” (יב). ההקבלה בין שני הפסוקים מובהקת. מבנה הפסוק שלפנינו הוא בדיוק כמבנה הפסוק השני וגם חלק מן הביטויים חופפים, אלא שכאן מדובר לא בחכמה הנמצאת מעבר לים, אלא בחכמה הנמצאת “בשמים”, וכדי להגיע אליה לא צריך “לעבר לנו אל עבר הים”, אלא צריך מי ש”יעלה לנו השמימה”.

בלשונו של משה רבנו, נקודת המבט של השמים היא נקודת המבט האלוהית: “הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְֹרָאֵל” (כו, טו). ביטוי מיוחד של נקודת המבט האלוהית אנחנו יכולים למצוא בדברי נביא. נוכל אפוא, לחפש נביא שידריך את מעשינו. “לא נפלאת הוא ממך”, אומר משה רבנו, “שתצטרך לנביאים”, מפרש ספורנו, ומוסיף, “לא בשמים היא, לא יקרה לך בעניין התשובה (לשאלה מעשית בדבר מצווה), שתצטרך בה להגדת נביא” (יא-יב).

ההכרעה המעשית בכל שאלה בדבר מצווה היא אפוא, לא “בשמים”, בידי נביא כלשהו, ולא “מעבר לים”, בידי “חכמי הדור הרחוקים”, אלא בידינו, “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹתוֹ” (יד). בידינו הרשות, בידינו הסמכות, בידינו האחריות.

שנה טובה.

אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב, חתן פרס ישראל לפילוסופיה

____

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il