“אפשרי רק ניצחון אחד ואין בלתו — כזה שיכלול פשרה לטובת שני הצדדים. תמונת ניצחון? צריך להיפטר מהמושג הנורא הזה ומהר. על כל צד לעשות את השינוי בחצר שלו. שינוי כזה, ככל שייעשה, עשוי לעודד שינוי דומה בצד השני. אחרי הכל, המשפט “אין אם מי לדבר” נכון לשני הצדדים היום, והוא פועל כנבואה המגשימה את עצמה. בצד שלנו נכון לתבוע מכל ממשלה ישראלית שתבוא אחרי ממשלת הזדון של נתניהו לפעול מהראש לא מהבטן; לזנוח מוסכמות ישנות והרות אסון ולקדם פתרון שייתן חיים לנו ולהם. “יחד ננצח”? אפשר רק אם היחד הזה יחבוק את כל החיים בין הירדן לים. את כל השאר כבר ניסינו עד שהגענו עד הלום”.

למעט הסכמה מלאה עם הכותב על הצורך להיפטר מהמושג “תמונת ניצחון ומהר” אי אפשר שלא לחלוק על שתי תמות מרכזיות במאמרו, ההיסטורית והתרבותית.

התמה ההיסטורית מתעלמת, כמסורת ההיסטוריונים החדשים, מהאמת ההיסטורית בתולדות הסכסוך שעיקרה הוא הסכמתו העקבית של הצד היהודי להתפשר ולחלוק את הארץ עם הצד הערבי, בעוד שהצד הערבי דחה את כל ההצעות.

הצד היהודי נתן את הסכמתו לפשרת וועדת הייקרפט שבעקבות פרעות תר”פ/א חילקה את ארץ ישראל למזרחית ערבית, עליה הוקמה ירדן, ולמערבית, שנועדה להיות הבית הלאומי של הצד היהודי; ערביי ארץ ישראל כידוע לא הסכימו לפשרה.

הצד היהודי גם קיבל את פשרת וועדת פיל שהעניקה את חלקה הגדול של ארץ ישראל המערבית לצד הערבי ולו רק כדי לנסות להציל את יהודי אירופה;

דחיית פשרת תוכנית החלוקה של האו”ם מ-1947 הביאה לתקיפתו של היישוב ע”י ערביי ארץ ישראל למחרת כ”ט בנובמבר ולתקיפתה של מדינת ישראל ע”י מדינות הליגה הערבית, למחרת הכרזתה, על מנת לחסלה;

גם תוכנית אוסלו הייתה למעשה פשרה שהצד היהודי קבל אותה ואילו הערבי, שמעולם לא התכוון לקבלה ולממשה באמת, פתח באינתיפאדה השנייה ובמעשי הזוועה שנלוו לה, שהוסברו כייסורי השלום.

כצד דמוקרטי, כל הצעה לפשרה התקבלה בצד היהודי – בקונגרס הציוני, ביישוב ובמדינת ישראל, בדיון דמוקרטי נוקב ומפלג שאף העלה כמה אנקדוטות, כגון, זו על סמל המדינה היהודית שיהיה סוס שעומד על שתי רגליים, משום שבמדינה היהודית שתוקם בחלק מארץ ישראל, לא יהיה מקום לארבעת רגליו; באנקדוטה אחרת סופר שהמתפללים במדינה היהודית הקטנטונת שתוקם, יהיו פטורים מלפסוע שלוש פסיעות לאחור, כדי שלא ליפול לים…

ידוע גם הוויכוח המר שהתנהל בין גולדה מאיר לבן גוריון ב-37 בסוגיית הוויתור על שכם; בעוד שגולדה תמהה כיצד תוכל לספר לבנה שהסכימה לוותר על שכם, תמה בן גוריון, כיצד תוכל לספר לו שבגלל שלא ויתרה על שכם, לא קמה המדינה שהייתה יכולה להציל את יהודי אירופה.

ההיסטוריה מלמדת אפוא, שמשקל דבריו של פרופ’ מוטי גולני, היסטוריון וראש המכון לחקר הציונות וישראל, על כך ש”על כל צד לעשות את השינוי בחצר שלו. שינוי כזה, ככל שייעשה, עשוי לעודד שינוי דומה בצד השני“, הם כמשקל ססמת הלוטו “תנו למספרים לסדר לכם את החיים”.

גם התמה התרבותית של גולני בעייתית: תוכניות הפשרה של הבריטים, של האו”ם ושל אוסלו נכשלו מכיוון שהם התעלמו מההיבט התרבותי של הסכסוך: חברה דמוקרטית יהודית שפותרת סכסוכים בפשרה – נשמת אפה של הדמוקרטיה הליברלית ושל מוסר השלום היהודי ומולה, תרבות מזרח תיכונית אוטוריטרית, בלתי מתפשרת של שררה.

העובדה שהבריטים – קולוניאליסטים תרבותניים (מילה מכובסת לגזעניים) בקשו לסיים את הסכסוך הערבי-יהודי במזרח התיכון בפשרה אירופית בריטית, איננה מפתיעה; אולם העלאת פתרון הפשרה, אחרי שרשרת הכישלונות שהפתרון נחל (ולא בגלל הצד היהודי) ואחרי האביב הערבי שגליו מכים בחברה המערבית ומטלטלים את הדמוקרטיות שלה, היא תמוהה.

תמוהה עוד יותר היא קריאתו של גולני “לזנוח מוסכמות ישנות והרות אסון ולקדם פתרון שייתן חיים לנו ולהם”, כשהפתרון המוצע, הוא בעצם עוד “מהמוסכמות הישנות והרות האסון” – בוודאות לא פתרון שנהגה “מהראש לא מהבטן”.

לקידום פתרון “שייתן חיים לנו ולהם” כי זהו באמת צו השעה, דרוש היסטוריון ישן; גם אם הוא לא ימצא פתרון, אפשר להתנחם בכך, שהאמת היא לפחות נר לרגליו ושבמקום לפנטז תרבותנית שהצד השני מקבל את תרבותו, הוא מתחשב בתרבותו של הצד השני וכנגזר מכך מציע פתרון רציונלי;

אם הוא לא יגיע לפתרון הנכסף, ממחויבות לאמת ומתוך הכרת המכשול התרבותי להשגתו, הוא יודה בחוסר יכולתו להגיע אליו ולא יעליל על ישראל שבגללה “הגענו עד הלום”.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף – משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.