1. למדינת ישראל אין תפיסת ביטחון לאומי, אלא כל רמטכ״ל ממציא את הגלגל מחדש ועושה “פניית פרסה” על החלטות קודמו. אין לצה”ל רציפות והמשכיות, כך אי־אפשר לבנות צבא.
2. החזית האזרחית (העורף) אינה מוכנה למלחמה, למרות שהיא תהיה החזית המרכזית במלחמה הבאה. התוצאה מאי־הכנתה תהא אסון גדול.
3. מימי מלחמת לבנון השנייה (לפני 15 שנה) קוצץ צבא היבשה הרבה מתחת לקווים האדומים (ראו דברי סגן הרמטכ״ל בטקס החלפתו), ללא שום קשר לאיום הממשי על מדינת ישראל. יחידות המילואים, שהן רוב צבא היבשה, אינן מאומנות כראוי, ולא הטמיעו את אמצעי הלחימה החדשים שברשותן. מכך משתמע שצבא היבשה אינו כשיר למלחמה הבאה.
4. חיל האוויר (ח”א) הוא הזרוע האסטרטגית של הצבא והמדינה; משימתו הראשונה והעיקרית היא – להגן על שמי המדינה. ח״א היטיב לעשות זאת מול מטוסי האויב, אך לא התכונן כראוי לאיום החדש שהתגבש סביב ישראל ב־15 השנים האחרונות. אין בכוחו לעמוד מול מאות אלפי טילים ורקטות שרבים מהם מדויקים, טילי שיוט ומל״טים מתאבדים; לגביהם יעילותו של חיל האוויר בטלה בשישים לעומת יכולותיו ליירט מטוסי אויב. כתוצאה מכך חיל האוויר לא יכול היום להגן על שמי המדינה. צה״ל לא השכיל ב־15 השנה הללו להקים חיל טילים, לקדם טכנולוגיית לייזר נגד טילי האויב, ולחזק את צבא היבשה. צה״ל נרדם בעמידה.
5. בצה״ל קיימת תרבות ארגונית, ניהולית ומנהיגותית קלוקלת, תרבות שעליה צריך לבנות את הצבא. יסודות אלו מתפוררים אין שום סיכוי לבנות צבא כשיר שיהיה מסוגל לתת מענה סביר לאיום הקיומי על ישאל אם לא תתוקן באופן מידי התרבות האירגונית בצה״ל.
6. בלי מערך לוגיסטי כשיר אי־אפשר לנהל מלחמה, ובוודאי שלא לנצח בה. המצב בצה״ל הוא בכי רע: חסרים אלפי נהגים למובילי רֶקֶ”ם (רכב קרב משוריין), וכן – אוטובוסים ומשאיות. אלפי משאיות ה”ריאו” הישנות של הצבא הן בנות שישים ואינן כשירות. צה״ל מתבסס על חברות אזרחיות בתחומים רבים, כולל משאיות אוטובוסים ונהגים. רוב העובדים בחברות הללו הם ערבים. הם עושים את עבודתם נאמנה בשיגרה, אך כלל לא בטוח שרובם יגיעו לעבודה במלחמה. רק לאחרונה התברר שבמבצע ״שומר החומות״ מתוך 500 הנהגים שזומנו הגיעו רק 40. זה מצב קיצוני שיעמיד את הצבא מלכת במלחמה רב־זירתית, כי לא יהיו מספיק נהגי מובילי טנקים, נהגי משאיות לתספוקת (תחמושת, חלפים, דלק, מזון, ציוד רפואי) ועוד. מדובר בכשל קטסטרופלי שלא טיפל בו הצבא גם לאחר שהיו דוּחות ביקורת קשים מאוד של מבקר המדינה, יו״ר איגוד המובילים הארצי, ושלי, ואף שכבר אחר מלחמת לבנון השנייה דלקו אורות אדומים, שהעידו על המצב החמור.
7. המצב חמור מאוד גם במחסני החירום של האוגדות מחמת קיצוץ של מעל 4,000 תקנים בעשר שנים האחרונות. מדובר בקיצוץ אנשי קבע, אזרחים עובדי צה״ל וחיילים סדירים ביחידות מחסני החירום (ימ”חים). נוצר מצב של פערים עצומים בין כוח האדם הנותר לאחר הקיצוצים לבין המשימות שצריך לבצע. כך לא ניתן לבצע את תוכניות העבודה ולתחזק כראוי את אמצעי הלחימה, והתוצאה היא פגיעה בכשירות.
קידום בכירים לא מושכל
אלה הם רק כמה נושאים מיני רבים שפוגעים קשות במוכנות צה״ל למלחמה. לצבא יש מפקדים, שאחראים על כשירותו, יכולותיו, ותכנונו. אוסף הכשלים הזה מעלה את השאלה האם דרך המינוי של הרמטכ״לים בעשרות השנים מאז מלחמת יום הכיפורים לא פשטה את הרגל?
בתקופה הזו מונו עשרה רמטכ״לים, שבעה מהם מהכומתות האדומות, שניים מגולני ואחד מחיל האוויר. הייתכן שאין קצינים מצוינים במערכי צה”ל האחרים שיכולים להיות רמטכ״לים מצוינים? מיחידות חי״ר שאינן סיירת מטכ״ל או צנחנים, משריון, תותחנים, הנדסה? האם לא השתרשה פה גישה שחבר מביא חבר?
מבחינת המינויים עולה תחושה קשה של קבוצה מצומצמת של אנשים, בדרך כלל סגורה, שדואגת להעביר את המקל ע״פ שייכות אליה. גם היום נמצאים בעלי הכומתה האדומה בתפקידים בכירים המעמידים אותם בקדימות לזינוק לתפקיד הרמטכ״ל על פני כל האלופים האחרים (סגן הרמטכ״ל, ראש אמ״ן, אלוף פיקוד צפון, אלוף פיקוד דרום, אלוף פיקוד העורף), המבטיחים את המשכה של השושלת האדומה לפחות לעוד 10 שנים. כלום לא הגיעה השעה למנות רמטכ״ל בדרך אחרת? מדובר בביטחון המדינה.
גם עמוס הראל מעיתון הארץ שם לב לתופעה, וב-23.7.21 המליץ על “הקפאה של שנתיים בקידום יוצאי הצנחנים לתפקידים בכירים… נדמה שישנם יותר מדי נישואי קרובים בצמרת צה”ל, באופן שמנציח חשיבה קבוצתית, שביעות רצון עצמית מופרזת ומחסור בביקורת קונסטרוקטיבית”.
למה זה קורה לנו
1. תהליך מינוי הרמטכ״ל – עבור דוּח שהוציא מבקר המדינה בשנת 2012 ( “דוח הרפז” – תהליך מינויי רמטכ״ל), הוא ראיין את כל שרי הביטחון והרמטכ״לים. נמצא שכולם מינו רמטכ”ל על פי תבחינים (קריטריונים) שכל אחד קבע לעצמו, וכל אחד שונה מהשר האחר. אין כל תהליך מוסדי, הכול במחשכים, בהתייעצות סודית ועלומה בין שר הביטחון לראש הממשלה, ודבר לא מתועד או רשום. הכרח הוא שיהיה חוק ברור לעניין מינוי זה, לרבות משך כהונת הרמטכ״ל, מתי מחליטים, שקיפות התהליך, ועוד.
2. אשר למינוי אלופים, מבקר המדינה פרסם דוח ב־2010, ובו קבע כי אין כל תהליך למינוי קציני בכירים אלו. המינויים מתבצעים במחשכים בין רמטכ״ל לשר הביטחון: אין תהליך, אמות מידה או קווים מנחים; אין ״רעיון מסדר״ ארגוני בראיית העתיד, תיעוד ורישום, ועוד. חלק מהאלופים מקודמים בתיאום עם ראש הממשלה (כסגן הרמטכ״ל, ראש אמ״ן, מח״א [מפקד ח”א] ונושאי תפקיד שמעניינים את ראש הממשלה).
הכנסת בישיבתה קיבלה את הדוּח במלואו וקבעה כי שר הביטחון והרמטכ״ל יציגו את התיקון. הרמטכ״ל דאז גבי אשכנזי אף יזם כתיבת תיקון הפ״ע (הוראת הפיקוד העליון). משרד הביטחון קיבל את המלצות הדוח ואת קביעת הכנסת. והנה: שום דבר לא נעשה ולא יושם!
גדולה מזו, קצינים בכירים בדרגות תא״ל הרוצים להתמודד על דרגת אלוף מיטיבים להבין שהאדם היחיד שחורץ את גורלם לשבט או לחסד הוא הרמטכ״ל. לכן התפתחה בשנים האחרונות תופעה חמורה מאוד, שקצינים אלו חוששים להביע את דעתם אם היא לא מהדהדת את עמדות הרמטכ״ל וחוששים לבקר את המערכת פן יבולע להם. הקידום בדרגה יוצר קשר של שתיקה, חוסר הבעת דעה ביקורתית, היעדר פתיחות ושקיפות, ארגון שאינו לומד, התקרנפות וחנופה.
3. השופט בדימוס ומבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, ציין במכתביו כי מינוי של בעלי תפקידים בכירים במציאות הישראלית וביניהם הרמטכ״ל – אינו יכול להיעשות במחשכים, וראוי כי יעשה בשקיפות מלאה, בהתאם לנוהל סדור שיבטיח שוויון, הוגנות, פתיחות ומקצועיות.
הדברים האלה מצאו ביטוי גם בדוּח מבקר המדינה משנת 2013, שעסק גם תהליך בחירת הרמטכ”ל ומינויו. המבקר עמד על כך שההוראות המעוגנות בחקיקה באשר למינוי הרמטכ”ל הן לקוניות וכלליות ביותר. כך נקבע ב”חוק יסוד: הצבא” כי “ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון”. אין בחוק כל התייחסות לתהליך שבו על שר הביטחון לגבש את עמדתו ביחס למועמד שעליו הוא ממליץ, ואין קווים מנחים ואמות המידה שעל בסיסם אמור שר הביטחון לגבש את עמדתו זו.
בהקשר זה ציין המבקר (עמ’ 267 לדוח) כלהלן: “תפקיד הרמטכ”ל הוא מן התפקידים המרכזיים ביותר במדינת ישראל, ואחד מהתפקידים המשפיעים ביותר על ביטחונה. משרד מבקר המדינה מעיר כי ראוי שתהליך בחירת המועמדים לתפקיד הרמטכ”ל יעוגן בכתובים ויישען על קווים מנחים, על אמות מידה ועל דרישות כשירות רלוונטיות לתפקיד זה שייקבעו; על מסד נתונים רלוונטי שיוכן עבור שר הביטחון לעניין זה מבעוד מועד; ועל קיום התייעצויות הכרחיות של שר הביטחון עם גורמים רלוונטיים, כמו למשל שרי ביטחון לשעבר, עם הרמטכ”ל המכהן ועם הרמטכ”לים לשעבר”.
שר הביטחון דאז, משה (“בוגי”) יעלון והשר לביטחון הפנים דאז, יצחק אהרונוביץ, כתבו ללינדנשטראוס שהם מקבלים את קביעתו, והם רואים עין בעין את הצורך לעגן בחקיקה את תהליכי המינוי האמורים, ומסרו שפעלו לקידום חקיקה כאמור. ואכן, בשלהי כהונתה של הכנסת ה־19 גובשו כמה הצעות חוק בעניין הליכי מינוי הרמטכ”ל, המפכ”ל ואף נציב השב”ס, ואולם לא עלה בידי הכנסת ה־19 להשלימן לכלל חקיקה.
התוצאה של המצב העגום של דרך מינוי הרמטכ״ל והאלופים נשאר אפוא ללא שינוי עד עצם היום הזה. הוואקום הזה מייצר קושי מכריע לנסיון הפיכת מגמת ההידרדרות בכשירות ומוכנות הצבא למלחמה.
אלוף (מיל) יצחק בריק שימש בתור נציב קבילות החיילים, מפקד גיס, מפקד המכללות הצבאיות ומפקד אוגדה סדירה 36.

תיאור התמונה: ביקור הרמטכ”ל באוגדה 91, אוגוסט 2019
קרדיט צילום: דובר צה”ל