כמו מסקנת המחקרים על מחדלי המודיעין בהפתעות האסטרטגיות במאה הקודמת (פרל הארבור, ברברוסה, קו ברלב ומגדלי התאומים) גם המסקנות המצטיירות ממאמרו של בר יוסף על המחדל המודיעיני ב-23 הן אלה: המודיעין אשם; למודיעין לא היה חסר מידע; המודיעין טעה בהבנת המידע וניתוחו.

הסיבות לכשלי המודיעין במחקר הקיים, כפי שגם עולה ממחקריו של אורי על ההפתעה ב-73 ובמאמרו החדש, הן תקלות ארגוניות, תקלות פסיכולוגיות – דיסוננס קוגניטבי, תופעת “חשיבת העדר” והיררכיה פיקודית שמאפיינת את גופי המודיעין; היא מקבעת פרדיגמות חשיבה קיימות ומונעת הולדה של חדשות ואף מולידה “התקרנפות”.

לקח ראשי אחד מהמחקר הקיים לא קיים במחקריו של בר יוסף על ההפתעה ב-73 וגם לא במאמרו האחרון: תיקון התקלות בגופי המודיעין לא ימנע הפתעות.

מעידים על כך דבריו בסכום מאמרו: עוד בערב המלחמה “היה לי ברור שלקחי 1973 לא נלמדו. לא חשבתי לרגע שהדבר יתברר בצורה כל כך כואבת וכל כך מחפירה כל כך מהר”.

כדי להתמודד עם ההפתעות הבלתי נמנעות קיים המפקד – דמות ערטילאית במחקריו של בר יוסף ואף בשאר המחקרים, עוד מהראשון בהם על פרל הארבור, של רוברטה וולשטאטר.

המסקנה שלא ניתן למנוע הפתעות היא הנחת יסוד באמנות המלחמה ובכתביהם של סון טסו (500 לפנה”ס) ושל קלאוזביץ במאה ה-19.

ההנחה הזו בנויה על פירוש המושג ‘הגנה’ שהוא “הדיפת מהלומה” שמאפיינה הוא “מצב הצפייה (או ההמתנה) לאותה מהלומה” כהגדרתו של קלאוזביץ.

נוכח זאת, מי שמשימתו היא הגנה, איננו יכול להיות מופתע מעצם התקפה עליו, אלא רק מעיתויה, מקומה והיקפה (הפתעה מצבית).

ע”י אסוף מידע מודיעיני בסיסי על יכולות האויב ולאורן, היערכות להגנה קבועה על נכסיו החיוניים, המגן מונע מעצמו בוודאות גבוהה הפתעה בסיסית – כלומר הכרעתו – והיה וייקלע, להפתעה מצבית.

בגלל יכולתו של המגן למנוע באמצעות הכנות מוקדמות את הכרעתו – גם במקרה של הפתעתו, קלאוזביץ ממעיט בערכו של המרכיב הפסיכולוגי במלחמה.

יתרה מזו, קלאוזביץ טוען, שאם ההגנה ערוכה כדין, המצביא שמפקד על ההגנה, “אינו ממתין ליריבו מחמת חשש הנובע מרגשות אי וודאות מביכים, אלא מבחירתו החופשית, בשלוות-נפש רגועה”, ומכאן מסקנתו הידועה לפיה “הגנה היא הצורה החזקה יותר של עריכת המלחמה“.

כל יתרונותיה האוניברסליים של ההגנה נמחקו, כשצה”ל החליף את דוקטרינת ההכרעה הקלאוזביינית המסורתית שלו, בדוקטרינת הניצחון ב”הרתעה תודעתית”, באמצעות “תמונת ניצחון” שנועדה לגרום לחיזבאללה ולחמאס, שמגינים ע”פ דוקטרינת ההגנה של קלאוזביץ, להירתע ולהיכנע, על אף שלא הוכרעו פיזית.

לשינוי המכריע הזה שחל בדוקטרינת צה”ל בין 73 ל-23 אין במאמרו של בן יוסף שום זכר, משום שכמו חוקרי ההפתעות האסטרטגיות האחרים, מחקרו מתמקד בזנב – המודיעין ולא בכלב – המפקד.

יתרה מזו, אין במאמרו של בר יוסף תזכורת למידע שנחשף בתקשורת על ‘מסמך ליברמן’ מ-2016.

מסמך האזהרה של ליברמן מ-2016 בגרסתו בתקשורת, מצטייר כמסמך מודיעיני לתפארת; הוא כולל את כל הנדרש והמצופה מהמודיעין: האויב והמהפכה שחלה ביכולות הלחימה שלו; דרכי הפעולה האפשריות שלו; דרך הפעולה האפשרית שלו המסוכנת ביותר לכוחותינו; התורפה בהגנתנו (הגדר), שאם האויב ינצלה, הוא עלול להכריענו.

מכאן, המסמך המודיעיני היה אמור לעבור בארבע תחנות: ראש אג”ם, הרמטכ”ל, שר הביטחון ורוה”מ, כדי שכל בעל תפקיד יוכל למלא את הנדרש ממנו מתוקף תפקידו בשרשרת הביטחון הלאומי.

ראש אג”ם, מתוקף תפקידו לתכלל ולסנכרן בין התוכניות המבצעיות המותאמות לאיום ידוע, לבין תוכניות מבצעיות נדרשות להתמודדות עם איום חדש, היה צריך, בעבודה משותפת עם המודיעין, לגבש תוכנית למתן מענה מבצעי מידי לאיום החדש.

הרמטכ”ל, לאור המידע המודיעיני המטלטל היה צריך לזהות, שנוצר על ישראל איום חדש לחלוטין: שילוב של האיום הישן – כיבוש שטחים ע”י כוחות אויב מתמרנים, יחד עם האיום החדש שנוצר במאה ה-21 – התשתה ושחיקתה של המדינה בירי מרחוק.

גם מצופה מהרמטכ”ל שהיה צריך להגיע למסקנה הנוראה מכל: בגלל היישובים סמוכי הגדר, נבצר מצה”ל להכיל את התוקף – עוצבות של צבא מתמרן רגלי ורכוב, במרחב החזקה בתוך הגדר – שטחינו – כפי שהיה אפשר אחרי 67; מנגד, בגלל נטרול יכולות התמרון של צה”ל בשטחים שישראל נטשה ביוזמתה, נוצר גם חוסר יכולת להעביר את מאמץ ההחזקה במהירות מחוץ לגדר, לשם הכלת התוקף בשטחיו, כמו לפני 67.

על צה”ל נכפה אפוא לנהל את קרב ההגנה במרחב שבין קו המגע לקו העצירה האסטרטגי – הקו שחדירתו משמעה התמוטטות ההגנה.

מאחר שהגדר במערב הנגב ובגליל היא בה בעת קו המגע וגם קו העצירה, הגנתה של ישראל נותרה ללא מרחב החזקה.

בהתחשב בהנחת היסוד בתכנון לחימה הגנתית שלפיה קו המגע לעולם עלול להיפרץ ובלי שיש לה מרחב החזקה להכלת חדירה אפשרית של צבא מתמרן התקפי, ישראל נותרה למעשה חסרת הגנה ומוכרעת עוד לפני שהותקפה.

הגנתה נגד חטיבות הזאבים שהצטברו על גבולה, נשענה בשנים האחרונות על גדר המערכת – רשת נגד חדירת זבובים – מפגעים בודדים.

נרעש ונפעם מזיהויה של המהפכה שהתרחשה באיום על ישראל, היה על הרמטכ”ל (אם היה מודע למידע) לגבש בדחיפות ביוזמתו, הצעה לדוקטרינת הגנה צבאית לאומית חדשה, מותאמת לאיום המדינתי החדש ולסיכולו: במתקפה יזומה מקדימה (כמו ‘קדש’) ואם לא ניתן ליזום אותה, בהיערכות להגנה, שבהעדר מרחב החזקה, מחייבת פינוי קבוע של הישובים בדרום ובצפון, או כאלטרנטיבה, את הפיכתם למרכיבים צבאיים במערך החזקה בתוך שטח ישראל.

כנגזר מדוקטרינת ההגנה ומהמטרות המדיניות, אחרי אישורה ע”י הדרג המדיני, היה הרמטכ”ל צריך להורות למטכ”ל להכין תוכניות מבצעיות התקפיות והגנתיות ואת כל הדרוש למימושן בתהליכי בנין הכוח.

שר הביטחון (ההגנה) היה אמור לאשר את דוקטרינת ההגנה המעודכנת המוצעת ע”י הרמטכ”ל ולהביאה לאשורו של רוה”ם – שר הביטחון הלאומי.

בקביעת הדוקטרינה למדנו מיהושפט הרכבי, באה לידי ביטוי תרומתם הייחודית של המנהיגים. שר ביטחון יכול לראות עצמו, כפי שאמר מקנאמרה, כשופט הבורר בין חלופות שמציגים בפניו ואז תרומתו היא קטנה, משום שהוא נדרש ליכולת הבחנה, אבל לא ליכולת יצירה.

שר ביטחון שמעלה חלופה שאיש לא שם אליה לב, ועוד יותר מכך – יוצר חלופה פרי פריצת דרך פרדיגמטית במוחו, מבטא מצוינות מנהיגותית.

מרוה”ם, היה מצופה שיבחן את דוקטרינת ההגנה הצבאית הלאומית המוצעת לו ע”י שר הביטחון (ההגנה) לאור גורמים אלה: סנכרונה עם תפיסת הביטחון הלאומית הכולית, מצבן של העוצמות הלאומיות “הרכות”: חברה, כלכלה, יחב”ל, לגיטימציה בינ”ל להפעלת העוצמה הלאומית הצבאית ומשימות לאומיות שעל סדר היום הלאומי – בעיקר בוערות – ויחליט לדחותה או לאמצה.

והיה ויאמצה, יקצה לצבא את המשאבים למימושה ויכין את הדרוש ברמתו לניהול המלחמה; היא תתנהל כמתקפה מקדימה, ביוזמת ישראל, אם היא יכולה – בעיתוי המתאים לה, או כמגננה, במידה ויוזם המלחמה יהיה האויב.

חריצות אינטלקטואלית של חוקרי המודיעין, לעומת נרפות אינטלקטואלית של חוקרי אמנות המלחמה, גרמה במאה ה-20 להיפוך יוצרות: הזנב – המודיעין, מכשכש בכלב – המפקד.

המפקד, מכושף מיכולותיו הטכנולוגיות של המודיעין ומהתחייבותו לספק באמצעותם התרעה, שמח אולי להיפטר מהעול הכבד של פסגת מצביאותו: נקיטה בצעדים המוקדמים הנדרשים על ידו למניעת הכרעתו חרף הפתעתו – ולהמתין לקבלת התרעה מודיעינית – חרף מסקנת המחקר הגורפת הראשית – “תיקון התקלות בגופי המודיעין לא ימנע הפתעות”

אין דוגמה חותכת יותר לתקלה, מאשר עדותה של קונדליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי, בוועדת בנונישתי שחקרה את אירוע מגדלי התאומים.

בתשובה לשאלת ראש הוועדה על הפעולות בהן נקטה אחרי שקבלה כחודש לפני האירוע (6 אוגוסט) תזכיר מודיעיני שציין את אפשרות תקיפתם של מבנים ציבוריים ע”י מטוסי מתאבדים, היא השיבה, “כלום”: נימוקה היה, שהתזכיר לא ציין, מקום, יעד קונקרטי לתקיפה ומועד לתקיפה [אולי גם ציפתה לקבל את הקומה והחלון בו יתנגש המטוס] ולכן לא ראתה בתזכיר התרעה איומית שחייבה התייחסות שלה, או של הנשיא.

מאחר והלקח מהמחדל האמיתי של מלחמת יום הכיפורים – שגם הוא היה פיקודי ולא מודיעיני, לא הופק והוטמע, העזרה הגדולה שניתן להגיש כרגע למצביאות הצבאית והמדינית, היא לשגר אליה את דברי אנטינגטון, בספרו הקלאסי ‘החייל והמדינה’, עמודים 66-67:

“בהערכת איומי הביטחון, איש הצבא בוחן את היכולות של מדינות אחרות, לא את כוונותיהן. כוונות הן פוליטיות בטבען, הפכפכות וניתנות לשינוי במהותן, ואינן ניתנות להערכה וניבוי וירטואלי. איש הצבא מסוגל מבחינה מקצועית, להעריך את כוח הלחימה של מדינה אחרת. עם זאת, שיפוט של המדיניות שלה, הוא עניין של פוליטיקה שהיא מעבר לכישוריו. אין לבטוח בטבע האנושי, שבמהותו חזק יותר, גם כאשר ההצהרה הגלויה משקפת כוונות ידידותיות ביותר. אם למדינה יש את הכוח לפגוע בביטחון של זולתה, אזי חובה לשער שהיא תעשה זאת.

מרווח הביטחון מחייב ייחוס כוונות של רוע לכוחות אחרים, יחד עם יכולות ממולחות ביותר… זו אחריות צבאית להיות מוכן לכל תרחיש. אסור לעמדה הצבאית להיות צבועה במשאלת לב כלשהי… איש הצבא יעסוק בעובדות צבאיות, נתונים קשיחים, מציאות מאיימת של זמן ומרחב ומקורות”. מתכננים צבאיים של מדינה, עשויים להכין תכניות רחבות של מלחמה נגד מדינה אחרת, מבלי להראות בהכרח שמטרתה של הראשונה היא לתקוף את השנייה”.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף – משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.