מי יכול עליי? אכסח כל אחד מכם בדו קרב.

מסתכלות החיות בתימהון, משל עקצה עקרב,

אבל הלטאה לא מרפה, מלכלכת, בזה בנבזות,

בסוף אומר הדוב: “עכשיו תשלמי על הפזיזות”.

“בוא כנס למערה” – כך הלטאה – אפרק לך ת’צורה.

נכנס הדוב בזעם ולפתע נשמע רעש נורא,

שאגות ויללות, חבטות, יבבות ואז שקט מחריד

ועור הדוב מושלך החוצה. איזה מראה מפחיד,

מביטות החיות זו בזו בחיל, באימה ותימהון

והלטאה לא נרגעת, מתחרעת כאחוזת שיגעון.
החליט הקרנף להציל את כבוד חיות היער,

בליבו פחד, אך נכנס למערה. למרבה הצער

שוב שאגות וחבטות – ולחוץ מועף אף הקרנף.
נסוגו החיות בבהלה ומי שיכל טיפס על ענף

האריה, מלך החיות, החליט לשים קץ לבושה,

בואי לטאה, אני אלמדך צניעות בדרך הקשה.

לפתע הזדעזעה המערה, הסלעים רועדים,

ובפתח מגיח דינוזאור נורא ואדיר ממדים.

מי כאן מעז ומתלכלך על אחייניתי הקטנה?

עוף מכאן לפני שאתן לה את זנבך כמתנה.

 

מאת שמעון “סרפיקו” חסון,