חטאים ודרכי כפרה עליהם, משחקים תפקיד מרכזי בפרק שלפנינו. הפרק מפרט סוגים שונים של קורבנות שאדם מקריב בעקבות סוגים שונים של חטאים או אפילו בעקבות חשש לחטא.
הכפרה והמחילה תופסות מקום מרכזי בכל מסגרת דתית, אך כל אחת ודרכה שלה להתמודד עמן.

בימיה הראשונים של הנצרות הקתולית היה קשה מאוד למאמינים לקבל מחילה על חטאים שחטאו. קבלת המחילה לוותה בתהליך ארוך ופומבי של כפרה, שבו הקהילה כולה שיחקה תפקיד משמעותי. ככל שהכנסייה התרחבה, היא נאלצה להגמיש את העמדות שלה ותהליך קבלת המחילה הפך פשוט יותר, באמצעות וידוי אישי בפני איש דת.

בשנת 1215, במסגרת ועידת לטראן הרביעית של הכנסייה הקתולית, התקבלה ההחלטה שנשים וגברים המגיעים לגיל התבונה (גיל 7) חייבים להתוודות לפחות פעם אחת בשנה וידוי סודי וממצה בפני כומר. כך הפך הווידוי השנתי לקראת חג הפסחא לחובה מקובעת בחוק הכנסייתי, וכך גם התחזק מעמדם של הכמרים. מנגנון כנסייתי שלם נרתם כדי לאכוף את החובה, ואף עודד מאמינים להרבות בווידויים, גם מעבר לחובה השנתית.

בצורה כזו הגבירה הכנסייה את המעורבות שלה בחייהם האישיים של המאמינים, ויש אומרים שכך היא גם הגבירה את הפיקוח עליהם. הכומר הקהילתי הפך למייצג המחילה האלוהית ולזה שמדריך מהי חרטה כנה ו”נכונה”. כך הוא החזיק למעשה בסודותיהם המכוסים ביותר של צאן מרעיתו, ויש הטוענים כי בכך חיזקה הכנסייה את כוחה ברמה הבסיסית ביותר – רמת הפרט.

גם הכהן, כמו הכומר, מילא תפקיד חשוב בתהליך הכפרה והמחילה. בפסוק ו נכתב: “וכיפר עליו הכהן מחטאתו”. עם זאת, הכהן לא הפך לשחקן הראשי בתהליך הכפרה. מפרק ה עולה שביהדות השחקן המרכזי בתהליך הוא המאמין עצמו ולא איש הדת שמלווה אותו.

תמר כץ היא חברה בצוות היסטוריה במטח.

___

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il