זכר השואה, כמו הזיכרון בכלל, איננו ערך מוסרי. בכוונתנו להשיג באמצעותו מטרות נעלות בהרבה משימורו של המידע. אנו מבקשים להפגיש את הציבור עם העובדות כדי לקרבו גם בדרך זו לערכינו, ערכיה של מדינת ישראל. איפה ניתן למצוא ערכים אלה, ומהם? התשובה משתקפת, בין השאר, בחוק חינוך ממלכתי. יותר מכך: בית-המשפט העליון קבע בראשית ימי המדינה שהכרזת העצמאות היא ה”אני מאמין” של מדינת ישראל. על יסודות אלה אני מבקש לקבוע שערכי המדינה מתמצים בשלוש כותרות: יהדות, ציונות, הומניזם. זווית-ראייה זו מתבססת על המחקר וממשיכה את הזיכרון, אולם שייכת לקטגוריה שלישית: ערכים וחינוך.

מכוחם של ערכים אלה אנו מתייחסים בכובד-ראש מיוחד למאמץ להציל יהודים ממוות בשואה, יהא המציל אשר יהא. משימתנו המוסרית בעניין זה איננה מסתכמת בהבעת הוקרה למצילים, אלא דורשת מאיתנו גם להתמודד עם השאלה, מה נוכל ללמוד מהם.

יחסנו המיוחד לחסידי אומות העולם במקומו עומד: פולנים וגרמנים, יוונים והונגרים ואחרים חיו אז תחת שלטון אכזרי, וצפוי היה שימקדו את מאמציהם בפעולה למען עצמם ומשפחתם בתנאים קשים. אף-על-פי-כן החליטו מעטים מביניהם לסכן את חייהם, ואף את חיי קרוביהם, והצילו יהודים ממוות. הם עירבו את עצמם מתוך רצון חופשי בגורלם הקשה מכל של היהודים ופעלו באומץ ובתושייה. עלינו לראות בגיבורים אלה מקור-השראה לחובה לפעול למען חיי אדם מכל עם, אפילו תוך סיכון הנפש. הערה אישית: האיכר הפולני אדם בוטרין הסתיר את אמי ואת אביה בבור שבאדמת אורוותו במשך שנה ותשעה חודשים, ולא אשכח לעולם את הרגע שבו מצאתי את ביתו הקטן בכפר פולני נידח.

היהודים שהצילו את אחיהם ממוות בשואה ביטאו בכך ערכים משני סוגים: ראשית, כמו חסידי אומות העולם הם הגנו על חיי אדם. שנית, הם תרמו לערכים הלאומיים שבראשם קיומו הפיזי של העם היהודי ואחדותו. מצילים אלה עשו כך בניגוד גמור לציפיות הזולת, מעל ומעבר לכל מוסכמה: במקום לרכז את כל כוחם בהצלת חייהם וחיי משפחתם, הם סיכנו את נפשם כדי להציל יהודים אחרים.

לעיתים ניצל יהודי אחד – אולם יהודי אחר נכנס במקומו לרשימת השילוח למוות. דילמות בלתי-נמנעות מסוג זה אינן מייצגות את כלל ההצלה, ובכל מקרה אינן אמורות למנוע מאיתנו להציבה כמופת.

ידוע סיפורו של הרב יהושע אייבשיץ: בהיותו כלוא באושוויץ לקה במחלה כלשהי, וניסה להישאר בביתן שלו ולהימנע מלצאת לעבודה. קאפו יהודי היכה אותו מכות קשות כדי לכפות עליו לצאת לעבודתו, בידעו שאם יישאר – יירצח, אולם לא היה רשאי לומר לו את הדבר מבעד מועד. בעיניי אין כאן דילמה: בפני אותו קאפו עמדו, לדעתו, שתי אפשרויות: להכות את הרב – או להשלים עם הירצחו. אין לנו מידע נוסף על אותו קאפו, אולם לגבי אותו מקרה עלינו להתייחס אליו כאל מציל נפש.

ידועה לנו גם עמדתו השנויה במחלוקת של המציל טוביה ביילסקי כי מוטב להציל יהודי אחד מאשר להרוג עשרה גרמנים. כך פעל עם אנשיו והתרכז בהצלתם של 1,200 יהודים גם על חשבון ההתקוממות בנשק נגד הנאצים. בחברה המכבדת אך ורק את הלחימה בנשק, עמדה שהייתה מקובלת מאוד בישראל עד שנות השבעים לפחות,יכולה עמדה מוסרית זו להמעיט מדמותו של ביילסקי ולהטיל צל על מפעל ההצלה, וחבל.

סוגיות כאלה מוכרות לנו גם בקשר לחסידי אומות העולם. הוקרתנו לשתי הקבוצות של מצילי הנפשות במקומה עומדת למרות העובדה ששתיהן התמודדו עם דילמות מוסריות שקשה לתת להן מענה גם כיום. ועדת חסידי אומות העולם של יד ושם כבר קבעה שלא-יהודי, שגרם למותו של יהודי אחד – אולם הציל אחר, לא יזכה בהכרה כגיבור. לאורך השנים התגלו גם אירועים שבהם סייע המציל הלא-יהודי ליהודי נרדף מפני שרצה לקבל תשלום, או שבהם המציל המיר את דתו של ילד ניצול. קשה להיזכר במחקר או ספר מסוגה אחרת העוסקים בחסידי אומות העולם, ואשר מתרכזים בחסרונות ובדילמות במקום במעשה הגבורה עצמו.

מקרים אלה אינם מרפים את ידינו כשאנו מוסיפים להוקיר את המצילים הלא-יהודים, והדברים נכונים בעיניי גם לגבי יהודים. זו המידה היהודית העתיקה של הכרת הטוב המתייחסת ליהודים ולאחרים באותה מידה.

הוועדה שאני מייצג אימצה את הסייג האמור ביחס ליהודים שאף הם אינם זוכים בהוקרה אם ידוע לנו שגרמו למותם של נרדפים אחרים. וכן מגבלות נוספות: נביע הוקרה רק ליהודי שעסק בהצלה חוזרת ונשנית של יהודים שאינם בני משפחתו, ללא תמורה ותוך סיכון עצמי. אינני מקבל בשום פנים את העמדה כי מכיוון שחלק ממעשי ההצלה כללו התמודדות עם דילמות, אל לנו להבליט את גבורת המצילים באופן כללי. לדעתי חלה עלינו חובה מוסרית להעלותה על נס, וההתרכזות בסימני השאלה ולא בהצלה עצמה מפרה חובה זו.

אשר ליודנראט, מועצת היהודים שפעלה בגטאות ובמקומות אחרים: המחקר הראה במשך שלושה דורות כי להכללה לגבי אנשי היודנראט אין מקום. היו ביניהם אנשים הגונים יותר ופחות, חלקם שירתו את הנאצים ואחרים התמרדו נגדם, היו שנאלצו למסור רשימות של יהודים ואף להובילם לידי הצורר – והיו שהתאמצו בכל כוחם להציל את בני עמם. אין לנו זכות לשפוט אותם לחומרה, בוודאי לא את כולם, ואנו זוכרים כי רבים מהם השתדלו להציל את אחיהם. אבד הכלח על התפיסה המנגידה את ממלאי התפקידים הציבוריים ואת הלוחמים בנשק, את ה”רע” מול ה”טוב”.
יישר כוחם של הלוחמים, ובוודאי יש לשבח את המנסים להציל. לאיש מאיתנו, שאיננו ניצול שואה, אין שום דרך לדעת איך היה נוהג בנסיבות אלה. עבודות מחקר בתחום זה מוסיפות להיכתב, וזה בוודאי אמור להיות הדין ביחס לנושא ההצלה הרחב והמורכב שיש לו משמעות ערכית גדולה.

לפי הגישה המחמירה והמכלילה, עצם העובדה שהיהודי-האוסטרי קרל דמרר שימש במשך שנים אחדות כזקן היהודים במחנה-הריכוז בלכהמר לפי מינוי של מפקד המחנה, די בה כדי להציגו כמשתף-פעולה בוגדני. אבל העדויות החד-משמעיות לגביו מתארות אדם אחר: הוא עשה מאמץ עליון למניעת שימוש באלימות כלפי אסירים והגן על ראשי קבוצות העבודה מפני הנאצים. הוא שכנע נשים שפחדו לנסוע למחנה בטוח יותר על-ידי הצבת רעייתו ובתו בראש הרשימה. דמרר השיג עבודה (שלא הייתה נחוצה באמת) ל-25 ילדים שמסיבה זו לא גורשו לאושוויץ. הוא נתן שוחד למפקד המחנה, וגרם לכך שעל זרוען של 100 נשים בקירוב קועקעו מספרים בפעם השנייה כדי למנוע את גירושן למוות. דמרר השיג תרופות לאסירים באמצעות שוחד, ונאבק נגד גניבת לחם בידי אסירים מחבריהם החלשים. איזה גיבור!
חקר השואה ועדויות הניצולים חשפו מאמצים כבירים שנעשו בכל ארצות השלטון, הכיבוש וההשפעה של הנאצים ושהובילו להצלתם של רבבות, ואף של מאות אלפים.

נזכיר כאן לדוגמה את הפעילות שנעשתה בשתי ארצות:

בצרפת פעלו יחד ולחוד רשתות הצלה יהודיות שסייעו לכלואים אצל הנאצים ואצל בני בריתם הצרפתים, הבריחו אותם ממחנות מעצר ומצאו בשבילם מקומות מסתור, העבירו כסף למימון הפעילות המחתרתית, הכינו תעודות מזויפות והבריחו שיירות לשווייץ ולספרד: תנועת הצופים היהודים בראשות רובר גמזון, תנועת הנוער הציוני, הצבא היהודי בראשות אברהם פולונסקי, רשת מרסל בראשות מוסה עבאדי ועוד.

תנועות הנוער הציוניות בהונגריה הבריחו יהודים לרומניה, הקימו עשרות בתי ילדים והעבירו אליהם מזון, הגניבו תעודות מצילות חיים שהצילו יהודים מגירוש לאושוויץ וממצעד המוות, הפיצו מידע לגבי הגירוש, הדפיסו תעודות שווייצריות מזויפות, העבירו תעודות להונגרים נוצרים שלחמו נגד הנאצים, שחררו חברי מחתרת מבית-כלא צבאי.

ועדת העזרה וההצלה הציונית הוקמה בבודפשט בעיקר כתוצאה ממאמציו של יואל בראנד. בראשה עמד נתן (אוטו) קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה, וד”ר ישראל קסטנר מילא בה תפקיד-מפתח. הוועדה סייעה רבות, גם מבחינה כספית, לתנועות הנוער הציוניות ופעלה להצלה בדרכים נוספות: קסטנר ואחרים עסקו במשא ומתן סודי עם הנאצים, כולל אייכמן עצמו, והדבר אמנם הוביל לגיבוש וביצוע של עסקאות הצלה. המשרד הארץ-ישראלי בראשותו של משה קראוס דגל בעיקר במשא ומתן עם דיפלומטים זרים שהוביל להצלה דרך מגורים בבתים מוגנים ודרך הנפקת תעודות חסות. ראש הוועדה, קומוי, ניתב את הפעילות במישורים השונים, וכן יצר קשר לאותה מטרה עם בעלי תפקידים בשלטון ההונגרי.

כך אמר לאחר 40 שנה אחד מהבולטים שבמנהיגי ההצלה, משה אלפן מהשומר הצעיר: “מי שלא חש מעודו את האחריות על קבלת החלטות גורליות בין הישרדות לבין מות גיבורים, בין נקמה לבין הצלת נפש, בין הבאת ילד לחוף-מבטחים לבין ‘תמות נפשי עם פלשתים’ – אינו יודע מה גודל המבחן של מי שהעמיד עצמו במו ידיו, ועל דעתו ואחריותו הוא, כחלוץ לפני המחנה הצועד אל הבלתי-נודע”.

אחד המצילים מקרב תנועות הנוער שחיים איתנו, דוד גור, כתב לפני שנים אחדות מאמר המגיב על הספקנות כלפי ההצלה: גור הלך בעקבות הסופר אפריים קישון, ניצול שואה מהונגריה שפרסם את הספר “סליחה שניצחנו”, וביקש את סליחת הציבור על כך שהוא וחבריו הצילו נפשות…

מהי התגובה הנכונה לפרשות אלה ולאחרות, מלבד הבעת הוקרה לגיבורים וחינוך הדור הצעיר לאור דמותם? האם פעילי הצלה אלה לא התמודדו עם דילמות מוסריות, כגון אלה שהיו כרוכות בקביעת סדר-עדיפויות במסגרת ההצלה? ומה הייתה האפשרות האחרת? במקום להציל יהודי אחד ולא את חברו, להציל דווקא את השני ולא את הראשון? להתיימר להציל את כולם עד האחרון? ואולי להתרחק מכל הדילמות והסכנות הנוספות, להימנע מסיוע לנרדפים, “ואני את נפשי הצלתי”?

בדרך-כלל לא ראו המצילים בפועלם מעשה יוצא-דופן, אלא מילוי חובה מוסרית. יש בכך צניעות האופיינית לגיבורים מוסריים בכל הדורות. אבל צניעות זו של הגיבורים איננה מחייבת אותנו בזכרנו את פועלם: אנו מתפעלים מאומץ-הלב והתושייה שלהם, מוקירים אותם ומחנכים לראות במעשיהם מופת. התנהגותם הייתה יוצאת-דופן בהחלט. אם נעדיף את האמירה שהמצילים לא עשו דבר מעבר למילוי חובתם כיהודים ניתן יהיה ללמוד מכך, חלילה, שרוב היהודים, שלא עסקו בהצלה, הפרו את חובתם-שלהם!

התפיסה המוצגת כאן מתוארת לא-פעם כהצבת קטגוריה נגדית לחסידי אומות העולם. האמת היא שאין כאן שום נגדיות, אלא רק תוספת והשלמה. אנו מעריכים בכל ליבנו את שתי הקבוצות של המצילים, ואיננו מספרים על האחת כדי לשלול את רעותה. לעומת זאת, במשך עשרות שנים הובלט בציבור סיפורם של הלוחמים בנשק על חשבון הפרשה של מאמצי ההצלה, וכאן יש ניגוד השקפות של ממש: בין ההשקפה המייחסת ערך ללחימה בנשק בלבד, ובין זו המוקירה גם, ואולי בעיקר, הצלת נפשות.

ממתי נחשבת אותה פעילות היסטורית להצלה? האם רק מתחילתו של הרצח ההמוני ב-1941, או שמא גם לפני-כן? דעתנו היא שיש לכלול בכך את כל המעשים של מילוט מכוון של יהודים מרדיפות הנאצים ובני בריתם תוך סיכון עצמי כבד, החלב-1933. ב-8 השנים הראשונות לא מדובר היה בהצלה מיידית מ”הפתרון הסופי”, אבל הייתה זו הצלה מרדיפות קשות אחרות, וכן העלאת תרומה-שבדיעבד להצלתם של יהודים אלה מרצח עתידי. כל מציל וניצול הבינו עוד לפני 1941 שהעתיד הקרוב צפוי להיות שחור משחור, אם כי לא ידעו את טיבו המדויק.

אין אנו מביעים הערכה אך ורק למצילים בפועל. רבים השתדלו להציל תוך סיכון עצמי, אולם לא עלה הדבר בידם. איננו מתייחסים למצילים כאל קבלני הצלחות, אלא כאל יהודים שבחרו לעצמם תפקיד מוסרי החורג מכל ציפייה סבירה, גם אם ניצוליהם נרצחו בסופו-של-דבר. כאמור בפרקי אבות: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”.

לפרשת ההצלה יש מקום במסגרת המחקר הנמשך ובמסגרת הזיכרון הלאומי והכלל-אנושי. בהתחשב בהיקפו של המחקר לגבי הרצח עצמו, כמות העיסוק בהצלה רחוקה מלהשביע רצון. אולם נקודת המבט המוסרית היא העיקר. הגיעה העת להביע ביתר עוז את הערכתנו לאנשים האמיצים שהודות להם שרדו חלק משמעותי מהניצולים, ושהודות להם אף באו לעולם ילדיהם של ניצולים אלה, נכדיהם וניניהם. אנו מצפים מעצמנו ומאחרים, ויד ושם בראשם, להבליט גם את מאמצי ההצלה של יהודים בידי יהודים אחרים כדי להציב דוגמה מוסרית בפני עצמנו ובפני הדורות הבאים.

* הכותב הוא יושב ראש הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה