בכיתי על זיו העלומים שנפל במערכה הכבדה ועל יפי הבלורית והטוהר נוטפי טללי נעורים עבריים הנותנים לנו, גם היום, את מדינתנו על מגש של כסף.

החברה הישראלית יודעת אסונות ושכול. הרבה מעל למה שחברה נורמלית מסוגלת להכיל.

אבל דבר הקשה מנשוא הוא אב המספיד את בנו. במערכה הזו האבות והאימהות, הסבים והסבתות מספידים את ילדיהם ואת נכדיהם. בנים ובנות.

נורא עוד יותר שהאב, במקרה המיוחד הזה, הוא זה שמסמן את החיצים על המפות וקובע את המסלול שבו ילך בנו והוא מכיר את המסלול הזה ויודע מה הסכנות הטמונות בו.

לא הכרתי את גל אבל הכרתי את גדי ואני בוכה לגדי ומבקש שיהיה חזק, כאן למטה, עבורנו הזקוקים לו כל כך וגל יחזק אותנו מלמעלה.

גדי היה המפקד שלי כשהיה מפקד פיקוד הצפון. בתוקף תפקידי השתתפתי כאיש מילואים בקבוצות התכנון שהתנהלו בראשותו. מפקד, מנהיג ובעיקר – אדם. אני יכול לדעת איפה צמח גל ואיפה גדל.

בתי ענבר למדה עם אחת מאחיותיו בבית הספר היובל בהרצליה. למדתי להכיר את הנוער הזה שכבר ידע שכול כאשר החלל הראשון במבצע “צוק איתן” היה איתן ברק מהרצליה. היום הם כבר חיילי וחיילות מילואים ומוליכים את הכוחות בסמטאותיה של עזה.

איזו מדינה אנחנו שאנו נאלצים לשלוח את מיטב בנינו אל התופת הזו?

האם אכן נגזר עלינו, כפי שאמר משה דיין כאשר הספיד את רועי רוטנברג, המא”ז של נחל עוז, באפריל 1956:

“זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי אם תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו”.

האם לא די לאיש, גדי לרעייתו ולבנותיו, ב – 42 שנות השירות למען ביטחון ישראל והוא צריך להספיד את בנו במלחמה שהוא עצמו אחד ממנהליה?

ביום שישי ישבו גדי ובני גנץ בחמ”ל של אוגדה 162 וציירו חיצים. אחד החיצים סימן את דרכה של החטיבה של גל איזנקוט.

באופן הנורא ביותר היו אלה גדי ובני גנץ שסימנו את דרך בנים אל התופת.

גל איזנקוט ובן דודו מאור לא חזרו ממנה.

בשיר ששר אריק איינשטיין כתב אביב גפן: “אני הולך לבכות לך אחי תהיה חזק למעלה”.

אני חייב לשנות: “אני הולך לבכות לך מפקדי גדי תהיה חזק למטה. אנחנו זקוקים לך חזק כאן ועכשיו.

צילום: באדיבות המשפחה

_______

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

לאתר של מוטי גלוסקה לחצו כאן