פרשת המרגלים נחרתה בזיכרון הלאומי כמאורע טראומטי, ולא בכדי. ‘אתם בכיתם בכייה של חינם’, אמר הקב”ה, ‘ואני אקבע לכם בכייה לדורות’. במהלך האירועים הדרמטי אנו עדים לפסיפס מורכב ורב-גוני של אנשים ודברים. כבר בראשית הפרשה מודגש הגיוון: “אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ” (ב).

אין מסתפקים במשלוח נציג אחד או שניים, אלא דואגים שיהיה ייצוג לשבטים כולם. אזכור שמו של כל שליח ושליח מחזק הדגשה פרטנית-ייחודית זו. מן הסתם, לכל “מרגל” – נשיא שבט – היה אופי משלו, רקע שונה, סגנון דיבור ייחודי.

לנוכח ריבוי פנים זה, בולט התיאור האחיד, החד-גוני של הביקור בארץ והדיווח שבעקבותיו: ויעלו, ויתורו, ויבואו, ויכרתו, וישאֻהו, וישובו, וילכו. כאיש אחד בלב אחד, ללא הבדל, מהלכים המרגלים בשבילי הארץ.

גם בשובם, ניצבים הם לפני העם, ומספרים – באופן קיבוצי (קולקטיבי) – גם את השבחים, גם את הביקורת. אחידות זו נראית משונה. לא טבעית. רק קולו של כָּלב שובר את חומת האחדות והאחידות, עד שהוא נשמע כהתרסה גלויה: “וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה” (ל).

פרשת המרגלים מלמדת אותנו שלעתים כוחה של “תורת חיים” טמון דווקא ב”דעת המיעוט” שבה. לא שירת “סולו”, אף לא “כולנו פה אחד”. ריבוי קולות ודעות, הוא המאפיין את עולמה של תורת ישראל. אכן, כלב פגע ב”אחדות המחנה”, אך דווקא בדעתו יוצאת הדופן טמון סוד החיים.

כלב ויהושע רֵעו, הם לבדם שרדו מכל דור המדבר ובאו לארץ. צא ולמד מה רב כוחו של קול אחד, יחיד ובודד, בייחוד כשהוא מבטא קול ערכי ומוסרי הנשמע ברמה, צלול וברור.