תוכנית אוסלו שהופלה עליו הר כגיגית, הייתה מופת של תככנות מקיאבלית רציונלית מצד אחד וחשיבה אמוציונלית, אנטי – אנטינגטונית, מנותקת לחלוטין מחשיבה ריאליסטית שמתעלמת ממשאלות לב ומתחשבת אך ורק בעובדות קשות, מצד שני.
כשרבין קבלה הוא ידע, כמו שבן גוריון ידע בצאתו מפגישותיו עם מנהיגים ערביים בשנים 1934 – 1938, שמדינה יהודית ודמוקרטית, שיכולה לחיות רק עם שלום של פשרה, לעולם לא תוכל לממשו, עם חברה שהשלום שלה הוא שלום של שררה.
שלום כזה של שררה, אסד השליט בסוריה, א-סיסי במצרים ורבי המרצחים סאדאם חוסיין בעיראק וקאדפי בלוב; מצטייר, שנוכח תוצאות מעשה האיוולת של הפלתם כדי להביא לעמיהם דמוקרטיה, הכל היה נמחל להם, אילו רק שבו לתחייה ונטלו לידיהם את שוטי השלטון.
בחשיבתו הריאליסטית, רבין גם ידע, ש”הכנסת הסכסוך לארון” ונעילתו ב”גדר מערכת” – הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה והבריחה מדרום לבנון, הם מבחינתו לא אופציה.
גם היה לו ברור – בניכוי ההיבט האידיאולוגי, שהכיבוש – בין אם נרצה או לא, כפוי על ישראל: היא איננה יכולה לסיימו בשלום מצד אחד ולהתנער ממנו מצד שני ובנוסף, הוא מעמיד אותה גם בפני בעיה שלישית: צורך לשלוט בחברה שמורגלת לשררה, בכפפות המשי של חברה דמוקרטית של פשרה.
גם היה לו ברור, שהעולם מצפה מישראל שלא תסיר מידיה את כפפות המשי הדמוקרטיות, גם כשהיא נאלצת, לשם הגנת אזרחיה, לגלגל בין ידיה תפוחי אדמה לוהטים.
קרן האור היחידה שהוא מצא בתוכנית אוסלו – סמל מהדהד לחשיבת כזב אינטלקטואלית, משיחית אלילית, הייתה שהיא העבירה את הטיפול בתפוחי האדמה הלוהטים, מידיה הדמוקרטיות העדינות של ישראל, לידיה של תרבות השררה שמשוחררת מבג”ץ ובצלם כהודעתו של רבין.
את אבן הראשה הרציונלית היחידה, בתוכנית אוסלו, שעליה נשענו הערכת המצב של רבין והסכמתו לקבלה, שלף מהתוכנית בג”ץ, שעקר עם שליפתה את השן היחידה בפיה של ישראל, לאכילת תפוחי האדמה הפלשתינאים.
אבן הראשה נשלפה והשן נעקרה, בהחלטה לפתוח את שערי ההיכל בפני כל דכפין ובשינוי מרחיק הלכת שחל בפסיקה בין כתליו: מפסיקה ליברלית עברית (ע”י מיעוט של שופטים שמרנים) שבמרכזה, כקבוע במגילת העצמאות ובחוק יסוד כבוד האדם וחרותו חובות האדם, הפסיקה נהפכה, בעיקר ע”י רוב של שופטים ליברלים, לליברלית של זכויות אדם.
ההכרזה של האו”ם לכל באי העולם, על זכויות האדם, היא הוכחה לניתוקו של האדם הליברלי המערבי עתיר זכויות האדם, ממוסר סדור של חובות אדם.
על הכנסתו של ליברליזם הזכויות, להיכל הליברליזם העברי של חובות, מעידים דבריה של השופטת ענת ברון ערב פרישתה לגמלאות.
גאוותה, אמרה בראיון עימה, היא על כך שהגיעה בכל בוקר לעבודתה עם שיר בלב, כדי למלא את אחת המשימות החשובות שראתה לנגד עיניה הגנה על חירויות וזכויות אדם.
אין בראיון עימה אף מילה על יעוד בג”ץ ויעודה כשופטת, לעשות צדק: מציאת נקודת האיזון העדינה בין חובות לזכויות ובין חסד לאמת ברוח, “חסד ואמת נפגשו – צדק ושלום נשקו”.
גם הנשיאה חיות, שבחה אותה על הצטיינותה בניסוחים הבהירים של פסיקותיה, בלי להזכיר את המצופה משופט עליון בבית הדין הגבוה לצדק – הצטיינות בעשיית צדק.
בגלל הדילמה הנוראית של השופט שהיא, תמיד, בין חובות לזכויות והאימה של “כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא גובה ממנו נפשות”, שופט שבא לעבודתו לעשות צדק, לא יכול לבוא עם שיר בלב, מאימת הדרישה ממנו, ש”לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו”.
המוניטין שהשופטת ברון רכשה לעצמה (כאחרים) כמתנגדת להרס בתי מחבלים, השתלמה לכל הצדדים, למעט לרחמנים – קורבנות רחמנותה על האכזרים וללוחמי צה”ל, שנכפה עליהם להתמקצע בלחימה בשני שדות קרב: הצבאי והמשפטי.
המרוויחים הראשונים, היו לדאבון לב, מפקדי צה”ל הבכירים; הם יכלו להסתובב בגן העדן העולמי הליברלי של זכויות אדם, בלי חשש להיעצר בשדות תעופה, כאחד האדם.
המרוויחים העיקריים היו הפלשתינאים;
הם זכו ליהנות מהטוב שבכל העולמות: לרצוח ולטבוח, כבתרבות שררה, משוחררת משררה – גן עדן הובסוויני ובה בעת, ליהנות מזכויות אדם (מעוותות לכשעצמן) של תרבות הפשרה.
אם לא על הפלשתינאים, “תחת כיבוש בלתי נסבל”, כדברי אובמה השבוע, אז על מי נאמר “עושה מעשה זִמְרִי ומבקש [מקבל משופטת עם שיר בלב, גם בלי לבקש] שכר כְּפִינְחָס”?
שיקום חומת ההגנה המשפטית – קריסתה קדמה לקריסת חומת ההגנה הצבאית והייתה גורם משפיע ראשי שאפשר אותה, צריך לעמוד במרכז הדיונים על היום ש”אחרי” וש”לפני” ולהקדים, כל דיון שקומי אחר.
בלי לברר עד תום ולזכך את מהות התשתית המוסרית והמשפטית שעליה יעמדו מאמצי שיקומה של ישראל, ביטחונה הלאומי ישוב ויונח על קרן הצבי.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף- משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.