03-01-2023 | פרופ' גדעון גרייף

העובדה שבתו של היינריך הימלר הועסקה בידי הביון הגרמני בלא שכלל התנערה מתמיכתה במשטר הנאצי, מלמדת שמעולם לא הייתה “גרמניה חדשה” ושאינטרסים גוברים על מוסר.

שבוע חלף מאז פורסמה הידיעה על העסקתה בתחילת שנות ה-60 של גודרון הימלר-בורוויץ, בתו היחידה של רב המרצחים הגרמני-הנאצי, ראש ה-ס”ס היינריך הימלר, בשירות הידיעות הגרמני, הוא מקבילתו של המוסד במערב גרמניה. בידיעה נמסר, כי בתו של הימלר, נאצית מושבעת בלא סייג מלידתה ועד מותה לפני חודשיים, הועסקה רשמית בתפקיד כלשהו במשך כמה שנים בסוכנות הביון.
התקשורת הישראלית והעולמית לא התרגשה יותר מדי למקרא מרעישה ומסמרת שיער זו, המעידה כאלף עדים, כי “גרמניה חדשה” מעולם לא התקיימה. מאז לא הוזכרה הפרשה בתקשורת אפילו במילה אחת.
לכן זה הזמן לשוב ולעסוק בסינדרום גודרון הימלר. כידוע, תהליך ה”דה-נאציפיקציה” שיזמו בעלות הברית מיד לאחר תום המלחמה ותבוסתה של גרמניה הנאצית, החזיק מעמד בקושי שנים ספורות, דבר שהביא בתחילת שנות ה-50 לשחרורם מהכלא של רוב הרוצחים הגרמנים. האינטרס הפוליטי הצר של ארצות הברית בעת המלחמה הקרה, היה חזק מכל שיקול מוסרי או רצון להענשתם של רבי-המרצחים הגרמנים-הנאצים. במחצית שנות ה-50 כבר יכולת לפגוש ברחוב, בחנות המכולת או בפארק השכונתי את הרוצחים הגדולים של ימי המשטר הנאצי, מהלכים שלווים, מאושרים ועשירים (ברובם).
לדאבון הלב, גרמניה ה”חדשה”, למן כינונה ב-1949, הייתה מוצפת בנאצים מושבעים, שמילאו את שורות המנגנון הממלכתי שלה. רבים מהם עבדו במערכות המשפט, הבריאות ואפילו החינוך (!), וניסו כמיטב יכולתם לעזור לקמראדים ולקולגות מהימים היפים – שלצערם עברו – להתחמק ממשפט, להסתייע בכספים, בזהויות בדויות, בדרכונים וב”פרזילשיינה” (Persilscheine), כלומר: תעודות יושר, שאפשרו להם להשתלב מחדש בחברה הגרמנית או לחמוק מעונש, בין השאר על-ידי הגירה מגרמניה, בעיקר לדרום אמריקה.

חזרו לממשל ודאגו לחבריהם
חבר טוב שלי, גרמני מהעיר קיהל, הנינג לנגנהיים, סיפר לי שהמורה שלו להיסטוריה בבית הספר התיכון היה נאצי מושבע ומוצהר, ששיעורי ההיסטוריה שלו התנהלו בהתאם, עד לצאתו לגמלאות של אותו מחנך ומורה בשנת 1968.
את מדינת ישראל הצעירה הרעישה בשנות ה-60 המוקדמות פרשת הפקיד הבכיר האנס גלובקה, שמילא תפקיד מרכזי במערכת המשפט הנאצית (בין השאר היה אחראי לניסוחם של חוקי נירנברג הזכורים לדראון עולם), ושהחזיק במשרה בעלת עוצמה בממשלת קונראד אדנאואר, הקאנצלר המיתולוגי שדווקא היה אנטי-נאצי ומיאן, למרות כל הלחצים הבינלאומיים, להיפרד מעוזרו המסור, הנאצי הבכיר לשעבר.
אחרי 1945 שבו למשרותיהם השופטים שדנו למוות אלפים במשיכת קולמוס; משפטנים ועורכי דין שדאגו לקיפוחם, אפלייתם, השפלתם ושילוחם בחוסר כל אל המחנות של מיליוני יהודים; רופאים ואחיות, שביצעו במחנות פעולות פולשניות סדיסטיות מרושעות שהוכתרו בכותרת “ניסויים רפואיים”; וכאמור גם מחנכים ומורים. כך שגם במקרה של גודרון הימלר לכאורה אין חדש, אבל זה לא מדויק.
רוב רובם של הפושעים והרוצחים הנאצים, שהחברה המערב-גרמנית קלטה וחיבקה לחיקה אחרי השואה והמלחמה, התנערו לפחות למראית עין מעברם, והעמידו פני חפים מפשע, אפילו הצהירו ברוב חוצפה שבימי השלטון הנאצי נמנו עם מתנגדי המשטר או לפחות הסתייגו ממנו בדממה. לפחות כלפי חוץ הסתייגו אנשים אלה מהמשטר הנציונל-סוציאליסטי והאידיאולוגיה שלו. חלק מהם אפילו החליפו את שמותיהם, כדי שהקריירה שלהם לא תיפגע, חלילה, בגלל צללי העבר.

האדירה את דמותו של אביה
לא כן הגברת הימלר הצעירה: היא דווקא המשיכה לתמוך בריש גלי בתיאוריות הנאציות וניסתה להאדיר בלא מורא את שמו ותדמיתו של אביה, ששלח למותם מיליוני חפים מפשע, ביניהם 6 מיליון יהודים, והיה אחראי לגוויעתם ברעב של מיליוני שבויי מלחמה סובייטים ועל מצפונו פשעים מחרידים רבים אחרים.
יתרה מזו: הימלר נמנתה על מייסדיו של ארגון שנקרא “עזרה שקטה” (Stille Hilfe, הארגון עדיין קיים!), שעשה כל מאמץ אפשרי לסייע בחשאי בשנות ה-50, ה-60 וה-70 ולמעשה עד היום לאלפי פושעים גרמנים נאצים בתחומי הסיוע המשפטי, הפיננסי, החברתי והתחיקתי, לעיתים בהצלחה, תוך ניצול פרצות במערכת החוקים הגרמנים.
הימלר אומנם מיעטה להתראיין, אבל בחוגים הרלוונטיים הכירו את דעותיה ועמדותיה, ובוודאי שבחוגי השלטון לא היו ספקות לגבי זיקתה המתמדת לשנות העריצות הנציונל-סוציאליסטית. כל אלו לא מנעו את העסקתה בשירות החשאי המערב-גרמני. מכל מיליוני הנשים בגרמניה, דווקא גודרון הימלר! לא ייאמן! מזעזע! מה ניתן ללמוד מפרשה מחרידה זו, השוברת כל אמות מידה מוסריות?
הייתי מציין תחילה, שערכים מוסריים אינם חזקים די הצורך בהתמודדם מול ערכים ואינטרסים אחרים, כמו פוליטיקה, מדיניות, יחסים בינלאומיים וגחמות אנושיות קטנוניות אחרות. שנית, הציניות האנושית בלתי מוגבלת. היא תמיד מפתיעה בקיצוניותה מחדש. שלישית, אל נסמוך על הגרמנים. די היה לצפות בסדרת כתבותיה המעולות של אנטוניה ימין ב”כאן” בשבועות האחרונים על תחיית הנאציזם בגרמניה כדי להבין, שהנציונל-סוציאליזם לא עבר-חלף מהעולם. הוא חי, נושם ועוד מעט גם יבעט.
ורביעית: שכר ועונש שוררים ככל הנראה בעולמות נסתרים. לא על פני כדור-הארץ שלנו. רשע וטוב לו, צדיק ורע לו. משפט תנ”כי זה משקף את העולם הלא-צודק, המעוות, הלא-מוסרי, בו אנו חיים. בדבר אחד אפשר להתנחם: בתו של הימלר כבר איננה עמנו, והעולם טהור ומוסרי יותר בלעדיה. אפשר גם להתנחם בכך, שבת נוספת כבר לא תיוולד להימלר. היינריך וגודרון הימלר ימצאו את עונשם, אם בכלל, בגיהנום אי-שם.

פרופ’ גדעון גרייף היסטוריון המוכר ברחבי העולם כמומחה מובהק בעל שיעור קומה בנושא תולדותיו ומשמעותו ההיסטורית של מחנה אושוויץ-בירקנאו, גדול מחנות ההשמדה הנאציים. מחקרו החלוצי בנושא ה”זונדרקומאנדו”, אסירים יהודים שאולצו לעבוד במיתקני הרצח, מחקר שפורסם בספרו רב-המכר “בכינו בלי דמעות”