דוגמאות לנקודות סינגולריות דומות בתולדותינו היו החלטת רחבעם לקבל את הצעת הילדים, שהביאה לאובדן עשרת השבטים והחלטת ר’ זכריה אבוקלאס שהביאה לחורבן בית שני; יש אנגלים שמבכים עד עצם היום הזה את הרגע בו התקבלה ההחלטה שלא להיענות לדרישת המושבות האנגליות באמריקה, לקבל ייצוג בפרלמנט.

מסמך האזהרה מ-2016 בגרסתו בתקשורת, מצטייר כמסמך מודיעיני לתפארת; הוא כולל את כל הנדרש והמצופה מהמודיעין: האויב והמהפכה שחלה ביכולות הלחימה שלו; דרכי הפעולה האפשריות שלו; דרך הפעולה האפשרית שלו המסוכנת ביותר לכוחותינו; התורפה בהגנתנו (הגדר), שאם האויב ינצלה, הוא עלול להכריענו.

מכאן, המסמך המודיעיני היה אמור לעבור בארבע תחנות: ראש אג”ם, הרמטכ”ל, שר הביטחון ורוה”ם, כדי שכל בעל תפקיד יוכל למלא את הנדרש ממנו מתוקף תפקידו בשרשרת הביטחון הלאומי.

ראש אג”ם, מתוקף תפקידו לתכלל ולסנכרן בין התוכניות המבצעיות המותאמות לאיום ידוע, לבין תוכניות מבצעיות נדרשות להתמודדות עם איום חדש, היה צריך, בעבודה משותפת עם המודיעין, לגבש תוכנית למתן מענה מבצעי מידי לאיום החדש.

הרמטכ”ל, לאור המידע המודיעיני המטלטל היה צריך לזהות, שנוצר על ישראל איום חדש לחלוטין: שילוב של האיום הישן – כיבוש שטחים ע”י כוחות אויב מתמרנים, יחד עם האיום החדש שנוצר במאה ה-21 – התשתה ושחיקתה של המדינה בירי מרחוק.

גם מצופה מהרמטכ”ל שיגיע למסקנה הנוראה מכל: בגלל היישובים סמוכי הגדר, נבצר מצה”ל להכיל את התוקף – עוצבות של צבא מתמרן, במרחב החזקה בתוך הגדר – שטחינו – כפי שהיה אפשר אחרי 67; מנגד, בגלל ניטרול יכולות התמרון של צה”ל בשטחים שישראל נטשה ביוזמתה, נוצר גם חוסר יכולת להעביר את מאמץ ההחזקה במהירות מחוץ לגדר, לשם הכלת התוקף בשטחיו, כמו לפני 67.

על צה”ל נכפה אפוא לנהל את קרב ההגנה במרחב שבין קו המגע לקו העצירה האסטרטגי – הקו שחדירתו משמעה התמוטטות ההגנה.

מאחר שהגדר במערב הנגב ובגליל היא בה בעת קו המגע וגם קו העצירה, הגנתה של ישראל נותרה ללא מרחב החזקה.

בהתחשב בהנחת היסוד בתכנון לחימה הגנתית שלפיה קו המגע לעולם עלול להיפרץ ובלי שיש לה מרחב החזקה להכלת חדירה אפשרית של צבא מתמרן התקפי, ישראל נותרה למעשה חסרת הגנה ומוכרעת עוד לפני שהותקפה.

נרעש מזיהויה של המהפכה שהתרחשה באיום על ישראל, היה על הרמטכ”ל לגבש בדחיפות ביוזמתו, הצעה לדוקטרינת הגנה צבאית לאומית חדשה, מותאמת לאיום המדינתי החדש ולסיכולו: או במתקפה יזומה מקדימה, או בהיערכות להגנה (נכה וצולעת) נתמכת במעטפת מעצמתית חזקה.

כנגזר מדוקטרינת ההגנה ומהמטרות המדיניות, אחרי אישור ע”י הדרג המדיני, היה הרמטכ”ל צריך להורות למטכ”ל להכין תוכניות מבצעיות התקפיות והגנתיות וכל הדרוש למימושן בתהליכי בנין הכוח.

שר הביטחון (למעשה שר ההגנה defense) היה אמור לאשר את דוקטרינת ההגנה המעודכנת המוצעת ע”י הרמטכ”ל ולהביאה לאשורו של רוה”ם – שר הביטחון ( security) הלאומי.

בקביעת הדוקטרינה למדנו מיהושפט הרכבי, באה לידי ביטוי תרומתם הייחודית של המנהיגים. שר ביטחון יכול לראות עצמו, כפי שאמר מקנאמרה, כשופט הבורר בין חלופות שמציגים בפניו ואז תרומתו היא קטנה, משום שהוא נדרש ליכולת הבחנה, אבל לא ליכולת יצירה.

שר ביטחון שמעלה חלופה שאיש לא שם אליה לב, ועוד יותר מכך – יוצר חלופה פרי פריצת דרך פרדיגמטית במוחו, מבטא מצוינות מנהיגותית.

מרוה”ם, היה מצופה שיבחן את דוקטרינת ההגנה הצבאית הלאומית המוצעת לו ע”י שר הביטחון (ההגנה) לאור גורמים אלה: סנכרונה עם תפיסת הביטחון הלאומית הכולית, מצבן של העוצמות הלאומיות “הרכות”: חברה, כלכלה, יחב”ל, לגיטימציה בינ”ל להפעלת העוצמה הלאומית הצבאית ומשימות לאומיות שעל סדר היום הלאומי – בעיקר בוערות – ויחליט לדחותה או לאמצה.

והיה ויאמצה, יקצה לצבא את המשאבים למימושה ויכין את הדרוש ברמתו לניהול המלחמה; היא תתנהל, או ביוזמת ישראל – בעיתוי המתאים לה כמתקפה מקדימה, או ביוזמת האויב שכפה עליה מגננה – כמאמץ לאומי כולל.

כשבן גוריון הודיע ב-1951 בנאום בכנסת על דוקטרינת ההגנה הלאומית החדשה של ישראל – העברת המלחמה לשטחי הצד השני – צה”ל היה בשיא החלשתו המכוונת ע”י הדרג המדיני, כדי להפנות משאבים למשימה הלאומית הבוערת יותר – קליטת העולים.

מודע לסכנות בזירה המצרית שהמשיכה להתעצם גם כשצה”ל נחלש, המטכ”ל לא קפא על שמריו ועשה את כל ההכנות הצבאיות “הרכות” האפשריות למימושה של דוקטרינת ההגנה הלאומית;

כשנוצרו ערב קדש הזדמנויות מדיניות וצבאיות לממשה, צה”ל היה דרוך לקראתן כקפיץ מתוח ולכן אחרי הצטיידות והתארגנות בזק, הוא סיים את קדש בניצחון מהדהד מהגדולים שישראל ידעה.

רק אחרי המלחמה המתנהלת עכשיו ניווכח אם שרשרת הביטחון הלאומי פעלה ב-2016 כנדרש.

אם היא לא פועלת כנדרש עכשיו, שיעור קצר זה נועד להזכירה על המצופה ממנה.

—

ד”ר חנן שי הוא אלוף- משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.