30-03-2023 | עדי רומם

הפרשה מתחילה עם חמישה קובצי חוקים (תורות) לכל אחד מסוגי הקרבנות: תורת העולה, תורת המנחה, תורת החטאת, תורת האשם, ותורת זבח השלמים. המוקד בהוראות לגבי העולה – הוא המזבח והאש היוקדת עליו (אולי כי זה הקרבן שנשרף כולו), “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה”. אבל לאחר השריפה, נותר אפר הקורבנות השמנוני ואותו צריכים לפנות. פעולה זו נקראת “תרומת הדשן”.

דניאל שרשבסקי מביא את המדרש שמספר שפעולה זו – הרמת הדשן אל מחוץ למחנה (כי הוא אסור בשימוש), הייתה מבוקשת מאוד ואף מסוכנת לעיתים.

עיקר וטפל בעבודת הכוהנים

תחרויות ריצה, אלימות ותקיעת סכינים. בקרב כוהנים שאיבדו את הכיוון, העבודה במקדש הייתה סיכון של ממש

ספר ויקרא מפגיש אותנו עם שני אזורים נפשיים שנראים רחוקים זה מזה. מהצד האחד נמצא הארוס הדתי, התשוקה אל הקודש. מהצד השני נמצאת הדבקות בפרטים, החוק שמתווה את הדרך המדויקת שבה יש להקריב קורבן. התשוקה אל הקודש מטבעה רוצה לפרוץ גבולות, החוק מטבעו מתווה גבולות. המפגש שבין הקודש לגבולות מזמין את האדם לאיזון – הזנחת הפרטים עלולה להביא לפריצת כל המסגרות, לניהיליזם. מאידך, דבקות יתר בפרטים מסוכנת לא פחות, היא עלולה לשבש לחלוטין את המצפן הפנימי של האדם.

בפרק שלנו מתוארת אחת המלאכות שהיו עושים הכוהנים – הרמת הדשן. מסתבר שמלאכה זו הייתה מלאכה מבוקשת על ידי הכוהנים.

המשנה (במסכת יומא פרק ב) מתארת דרך מעניינת שבה בחרו את הכהן שיבצע מלאכה זו – תחרות ריצה על כבש (=רמפה) המזבח. בהמשך נוהג זה בוטל מפני שהיה מסוכן. כך כותבת המשנה:

“מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, (ונפל) ונשברה רגלו וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס (הגרלה)”.

התלמוד (מסכת יומא כג) מתאר מקרה חמור פי כמה, שחושף ריקבון רוחני בין כותלי המקדש, דוגמה מסמרת שיער לעיוות שנגרם כאשר מופר האיזון המתבקש בין דבקות בפרטים לבין ראיית היעד שהפרטים נועדו לשרת:

“מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו”.

התיאור של המקרה מזעזע, אך ההמשך מזעזע אף יותר: ר’ צדוק, כמתואר בתלמוד, נעמד והוכיח את העם על התנהגות זו. תוך כדי דבריו הגיע אביו של הפצוע:

“בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין”.

במילים אחרות: כפרה על הילד, אבל תוציאו מהר את הסכין, מפני שאם הילד ימות עם הסכין בגופו, הסכין תיטמא ולא תהיה ראויה לשחיטה.

התלמוד מסיים במשפט שמבטא סלידה מעיוות הערכים שנעשה בחסות הקודש: “ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים”.

ימות העולם, העיקר שהסכין תישאר טהורה.

 

דניאל שרשבסקי: מלמד מקרא ומדרש במסגרות שונות. חבר מערכת 929.

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il