הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו. כמו כל אם, היודעת שסוד הקיום של המשפחה הקטנה שלה, הוא האיזון העדין בין מקומו של כל אחד בתוכה לבין תחושת הכוליות הנוצרת בבית, כך יודע זאת גם משה. מחד – הוא מניף בתרועה את החוויה האחדותית שעברו כעם, מאז זרח עליהם האלוה בסיני ועד שהביאם אל הארץ בפאתיה הם עומדים, מאידך – נוגע בכל אחד ואחד משבטיו במילים ההולמות אותו בלבד, המכירות את חד פעמיותו ואת האנרגיה העצמית המוענקת ממנו לכלל.

אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.

בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: “אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ מָגֵן עֶזְרֶךָ…” (לג, כט).

התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו “עם נושע” – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות.

וכשם ששורה ההדדיות במימדים רבים כל כך של יחסי ישראל ואלוהיו – כך שורה היא גם הפעם. גם ההישענות הִנה דו כיוונית: “אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ” (ל’, כ’), רִבון העולם דוהר במרומים בעזרת יושב תחתונים, בזכותו “גַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים” (שם). נשען היחיד על היחד, נשען היחד על היחיד, נשענים שניהם על אביהם שבשמים, ונשענת המשענת על הנשענים עליה.