שלום ואור לכולם
השבת אנו קוראים בפרשת וישלח, על יעקב השב מחרן עם משפחתו הגדולה, על המפגש הטעון עם אחיו עשו, על אונס דינה על ידי שכם בן חמור נסיך העיר שכם, ועל הנקמה של שמעון ולוי מאנשי שכם.
בהמשך אנו קוראים על לידתו של בנימין – בן הזקונים של יעקב, ועל מותה של רחל – אמו, אשתו האהובה של יעקב – בלידתה.
המפגש עם עשיו בתחילת הפרשה מהווה בסיס למחלוקת בין חכמים בנושא התנהלות מדינית של ישראל עם אומות העולם;
התורה מספרת כי יעקב מנסה לרצות את עשו במתנות רבות, וכי במפגש ביניהם הוא כורע ומשתחווה לפניו, מכנה את עצמו עבד, ואת עשיו אדון. פעולה שאכן הוכיחה עצמה ועשיו שבא כנראה לפגוע ביעקב, מתרצה, משלים והם אף מתחבקים ומתנשקים.
יש חכמים שביקרו את התנהגותו זו של יעקב. כך למשל כותב הרמב”ן בעקבות מדרש חכמים: “…וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו… ‘מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ’ (משלי כו יז). אמר לו הקב”ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב”. (פירוש הרמב”ן, בראשית לב, ד) כלומר, מה היה לו ליעקב להתחנף ולחפש את עשו. הוא היה צריך להתעלם וללכת לדרכו.
זאת ועוד. יש אומרים כי החטיפה והאונס של דינה על ידי שכם בן חמור בהמשך הפרשה, היא תוצאה של התנהגות זו. חולשה מזמינה את החזק להתנפל עליו… ואמנם, אחר כך כאשר שמעון ולוי נפרעים מהחוטפים נאמר: “וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב” (בראשית לה ה) – כוחה של הרתעה.
הרמב”ן מוסיף גם לקח חריף להיסטוריה העתידית: “…ועל דעתי, גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים”. כלומר נפילת בית שני התחילה בקריאה לרומאים לבוא לכאן, וההתרפסות בפניהם.
לעומת דעה זו, ישנם חכמים רבים המקבלים את התנהגותו של יעקב. כך נוהג רבי יהודה הנשיא, המצווה על מזכירו לכתוב לנציב הרומאי: “מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס”. וכאשר המזכיר תמה על התרפסותו, הוא משיב כי למד זאת מיעקב. (בראשית רבה עה)
בחריפות גדולה יותר כותב הפרשן ספורנו: “…לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו” (שם). כלומר, התנהלות גמישה הכוללת התרפסות הייתה יכולה למנוע את חורבן המקדש, ודווקא ההתקוממות והעמידה האיתנה, הביאה לחורבן.
מי מבין שתי העמדות צודק במבט היסטורי, ואת מי ניתן לאמץ כדרך של פוליטיקה ישראלית?
כנראה ששתי העמדות צודקות… הדבר תלוי במציאות ובנסיבות;
בשנות הגלות כאשר היינו נתונים תחת שלטון זר, ופעמים רבות אף אכזר – הייתה נדרשת גמישות, ולפעמים אף התרפסות כדי להחזיק מעמד וכדי להינצל. אולם במציאות של מדינה עצמאית הנלחמת על קיומה, צריך להפגין כוח וביטחון כדי לגרום להרתעה על הקמים עלינו, בבחינת ‘ההגנה הטובה ביותר, היא ההתקפה’.
שבת שלום ובשורות טובות