20-02-2023 | שלומי קינן

דמיטרי דמיטרייביץ’ שוסטקוביץ’ (1906-1975) נחשב כיום לאחד המלחינים הגדולים של המאה ה-20, אך להכרה מלאה בחשיבותו זכה במערב רק אחרי הפרסטרויקה והתפרקות ברה”מ לשעבר. בשני העשורים האחרונים אנחנו עדים ל”שיקום” במעמדו שהשתנה מקיצוניות אחת לקיצוניות הפוכה. היום, במערב, שוסטקוביץ’ הוא המלחין המבוצע ביותר באולמות הקונצרטים מכל מלחיני המאה העשרים שלאחר מאהלר, והששי המבוצע מכל המלחינים בהיסטוריה העולמית, רשימה הכוללת שמות כמו באך, בטהובן, מוצרט וצ’ייקובסקי. אבל סיפור חייו של שוסטקוביץ’ מהווה עניין מרתק בפני עצמו, כי בשנות ה-30′, אחרי שסטאלין ביסס את מעמדו, שוסטקוביץ’ נאלץ להילחם לא על האמנות שלו אלא על חייו. וכאן מתחיל המותחן ההזוי ביותר בהיסטוריה של המוזיקה: שוסטקוביץ’ כותב מוזיקה ב”קוד”, בסוג של צופן מוזיקלי, וכך מתעד למעשה במוזיקה שלו את האסון הסטאליניסטי, את כאבו על כך שכל חבריו נאסרו, הוצאו להורג, הוגלו לסיביר. את המציאות הלא תאמן של מותם של בין 30 ל 70 מיליון רוסים תחת סטאלין, בזמן שהוא עצמו שורד את כל זה בגלל שהוא משכיל ללכת בין הטיפות, לדבר בשפה שסטאלין והמפלגה לא מבינים אבל ה”אינטיליגנציה” (והיום גם אנחנו) מבינים, ועוד איך.

הגישה במערב כלפי שוסטקוביץ’ היתה חשדנית ומזלזלת עד התפרקות ברה”מ בתחילת שנות התשעים. הניסיון האישי שלי כסטודנט למוזיקה בישראל באותה תקופה מעיד על גישה זו: שוסטקוביץ’ אפילו לא הוזכר בתכניות הלימודים האקדמיות כאן, אבל במובן זה ישראל ממש לא לבד. אביא לדוגמא קטע ממאמר מאת ג’רארד מק’ברני (ה”גארדיאן”) מ 2006 שנכתב לרגל “חגיגות המאה” להולדתו של שוסטקוביץ’, המתאר את המהפך במעמדו במערב:

“כל מוזיקאי מערב-אירופי כמוני, שגדל וחונך על הקונצנזוס הפוליטי/אסתטי של תקופת המלחמה הקרה, זוכר בודאי איך המורים באקדמיה, הפרופסורים והמנטורים פוטרים את דמיטרי שוסטקוביץ’ כמלחין חסר כל ערך. הקומפוזיציה שלו היתה “שגויה”, נאמר לנו בלהט, והוא נחשב במקרה הטוב “קפלמייסטר” מהדרג השני, חיקוי דל של מלחינים כמו פרוקופייב או הינדמית’. בשום פנים אין להזכיר את שמו ליד ה”אלים המהוללים של המודרניות” כמו שנברג, בארטוק או סטראווינסקי. המגדילים לעשות אף הכריזו שהוא גרוע הרבה יותר מ”סתם” בינוני, מתארים בכעס את היותו “מלחין החצר” של המשטר הסובייטי, של סטאלין, חרושצ’וב וברז’נייב. משרת נרצע, ספק של מוזיקה בהזמנה המתחזה ל”אמנות גבוהה”. מוזיקאי של סרטי תעמולה סובייטיים, מצעדים, תהלוכות צבאיות עם טנקים וטילים בליסטיים, ושאר מאפיינים לא נעימים של המציאות מעבר למסך הברזל.”

שוסטקוביץ’ אכן אולץ לכתוב את המוזיקה שליוותה הרבה מה”מצעדים” המפחידים האלה, מצולמים בכיכר האדומה ומשודרים לכל פינה על הגלובוס בימי השיא של המלחמה הקרה. די להאזין לשירו המצמרר של סטינג “Russians” (1985, בו מצוטט נושא של פרוקופייב ממחזור השירים “לוטננט קיג’ה”) כדי להיזכר איך עדיין בשנות השמונים חיינו בבעתה אמיתית מפני השמדה הדדית ברת קיימא.

שוסטקוביץ’ נפטר ב 1975, אחרי ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, ג’ים מוריסון. חמש שנים לפני ג’ון לנון (איתו, אגב, הוא חולק הרבה יותר ממה שנראה לעין ממבט ראשון, ולא רק את המשקפיים. על הקשר הקונספטואלי בין שני אמנים אלה ארחיב בהמשך), פינק פלויד בשיאם, לד זפלין- כנ”ל. שפתו של שוסטקוביץ’ דומה ברטוריקה שלה ובכוונותיה לזו של הביטלס, של פינק פלוייד, של רדיוהד, של דפש מוד, וכמעט זהה במצלול שלה למוזיקת הנושא של “משפחת סימפסון”, לפסקול של “מלחמת הכוכבים” או “שר הטבעות”. לכן אנחנו מבינים אותו כל כך טוב. הוא מתאר תפיסת עולם מודרנית ולעיתים אף פופוליסטית במפגיע, אבל מהצד השני של מסך הברזל.

מק’ברני ממשיך:

“מדהים להיווכח עד כמה ארסיים ויכוחים מהסוג הזה עלולים להיות. רק לפני שמונה שנים הכריז המלחין והמנצח הצרפתי הנודע פייר בולז, מתוסכל כנראה מהפופולריות הגואה והולכת של שוסטקוביץ’ באולמות הקונצרטים ובהקלטות דיסקים במערב, כי “הפופולריות של שוסטקוביץ’ נובעת אך ורק מהעיסוק הצהוב באספקט האוטוביוגרפי של המוזיקה שלו, התלהבות שהיא בסך הכל אופנה חולפת שלא תחזיק מעמד ותדעך במהרה”.

בולז מוסיף ואומר שהמוזיקה של שוסטקוביץ’ היא בקושי “מאהלר לעניים”, חיקוי זול ובטעם רע של המלחין הנערץ שממשיכיו ה”אמיתיים” הם ארנולד שנברג ובעקבותיו אנטון וברן, אלבן ברג, וכמובן בולז עצמו.

לא מזמן, בנוכחותי, אחד מהמוזיקולוגים האקדמאים הנחשבים ביותר בעולם התפרץ באופן נסער ואמר “אבל המוזיקה הזאת היא ריקה לגמרי! מה לעזאזל הם (הקהל הרחב) מוצאים בה?” בזמן שאחד מעמיתיו לאותו דיון נשמע ממלמל ש”אם הייתי יכול ללחוץ על כפתור ולמחוק כל זיכרון עליו או על המוזיקה שלו הייתי עושה זאת ללא היסוס…”. באותה שנה כתב גם המלחין והעיתונאי הבריטי רובין הולוויי בטון ארסי ובנימה רגשנית על מה שנראה בעיניו כ”הגזמה גרוטסקית במעמדו של דמיטרי שוסטקוביץ’ לעומת ערכו המוזיקלי הנחות”, ועוד כהנה וכהנה ציטוטים ופנינים רטוריות מכל הכיוונים.

למרות ה”הוקעות” המלומדות או המתנשאות מהסוג הזה, גל ההתלהבות הגלובלי למוזיקה של שוסטקוביץ’, שהתחיל כטיפטוף קל בערך לפני שני עשורים בגלל “דרישת” הקהל המערבי שלאחר הפרסטרויקה, נראה בימים אלה יותר כמו צונאמי. בדיקה קצרה בגוגל תעלה מייד את אוסף אתרי המעריצים, הבלוגים השונים, מגזינים יעודיים, ספרים וקונצרטים, כולם מוקדשים לשוסטקוביץ’.”

מטבע הדברים, שוסטקוביץ’ הוא “מודרני” ולכן לוקח זמן עד שהמוזיקה שלו מאומצת בהדרגה על ידי קהלים שונים בעולם. האזנה בודדת לסימפוניה העשירית, לדוגמא, לא משאירה מאזין אחד אדיש. מוזיקה מהממת ביופיה ובעומקה האינטלקטואלי והרגשי, מענגת כמו הפסקולים הנפלאים של דני אלפמן האומר במפגיע כי המוזיקה של ה”סימפסונים” היא פרפראזה מודעת ובעלת משמעות סמלית עמוקה על העשירית של שוסטקוביץ’. אבל מעבר לזה ובו-זמנית המוזיקה גם קצבית ורועשת, “מדליקה” בלשון צעירה כמו מטאל או טראנס. בינתיים שוסטקוביץ’ עדיין לא ממש  “עלה” ארצה, ומטרת הספר שלפנינו היא “מבוא לדמיטרי שוסטקוביץ’: המוזיקה, הפוליטיקה, החתרנות והאבסורד”. דרך ניתוח היצירות אדבר גם על הרקע התרבותי/חברתי בו פעל שוסטקוביץ’, סיפור בו המציאות עולה על כל דמיון, המזכיר מותחן בידיוני מרתק ורחוק מאד מ”ביוגרפיה” סטנדרטית. אבל זו “אגדה” שקרתה באמת, או יותר נכון: זהו החומר ממנו עשויים סיוטים.

 

שלומי קינן הוא מוסיקאי פעיל ומוסיקולוג, מלמד האזנה מודרכת למוסיקה ומרצה למוסיקה במסגרות שונות. מאחוריו 30 שנות עשייה ועבודה עם בכירי האמנים הישראליים. בנוסף מלחין בכיר למדיה- סרטים טלויזיה ואינטרנט, בארץ ובעולם. שני הפודקאסטים שלו “קלאסי-קינן” ו”מוסיקינן” עוסקים במוסיקה לעומק אך באופן נגיש גם לאוהבי הסוגה שאינם בעלי השכלה מוסיקלית. בהרצאות, כמו בפודקאסטים, התכנים מוגשים “בגובה העיניים”, באופן קליל וקולח תוך האזנה למוסיקה.