15-02-2023 | שלומי קינן

שתי מטרות עומדות לנגד עיני כסיבות לפרסום ספר אודות שוסטקוביץ’ בשפה העברית, מובא על ידי כותב ישראלי ולא מתורגם ממקורות זרים.

בראש ובראשונה עומדת כמובן המוזיקה עצמה, הנחשבת כיום בעולם המערבי כפופולרית ביותר של המאה ה-20, וכמובן שאיכותה ורמתה כבר אינן מוטלות בספק. שוסטקוביץ’ הוא המלחין בן המאה העשרים המבוצע ביותר באולמות הקונצרטים בעולם זה יותר מעשור, ובבדיקות שערכתי לאחרונה הוא השישי המבוצע ביותר מכל המלחינים בהיסטוריה, מכל התקופות (באך, בטהובן, מוצרט וכו’). זו כשלעצמה סיבה מספקת לפרסום ספר בעברית על אודותיו בשפה קלה וקריאה השווה לכל נפש ולא כ”מחקר מוזיקולוגי אקדמי”. אחרי הכל קיימים ספרים בעברית על שאר גדולי המלחינים, מבאך ועד מאהלר, ושוסטקוביץ’ בולט מאד בהעדרו במיוחד עקב היותו “חשוב” עד כדי כך.

במחקרי אני מסתמך על למעלה מ-30 פרסומים בשפה האנגלית, רובם אקדמיים, אך חלקם ספרים “פופולריים” המיועדים לקהל קוראים רחב שאינו מוזיקאי. למרות איכותם של ספרים אלה ואחרים, הנושא מחייב התייחסות מקומית שלנו, מהסיבה הבאה, שהיא מטרתי השנייה לכתיבת הספר:

בגוף הטקסט שלהלן התייחסתי מעט לקשר בין רוסיה של שנות ה-20 לישראל של ימינו. מטבע הדברים זו אג’נדה שבמבט ראשון נראית מופרכת לחלוטין, אך דרך סיפורו של שוסטקוביץ’ אפרט ואדגים עד כמה היתה זהות בתפיסת העולם החברתית/תרבותית בשני המקרים. אדגיש: אין כוונתי ל”טיהורים” למעשה או לטרור הסטאליניסטי. אלה דברים שהתרחשו מאוחר יותר, אחרי ההתקרנפות ההדרגתית שחלה בתחילת השלטון הקומוניסטי לפני הטיהורים. אתאר כיצד, בהדרגה, “אינטלקטואלים” (מקבילים ל”סמולנים” ב “ס” אצלנו) חוו נידוי תרבותי וחברתי, כיצד השתלטה המפלגה על דעת הקהל ואמצעי התקשורת (מה שקורה בימים אלה ברשות השידור, שלא לדבר על “ישראל היום”), כיצד כיוונו הקומיסרים שלהם בדיוק לאותו מקום שמשרדי החינוך והתרבות שלנו מכוונים מאז רצח רבין, בשימוש באותן מניפולציות רטוריות דומות. התהליך הוליך למשל בארץ, בדומה לרוסיה, לסוג של כפייה של ז’אנר מוסיקלי מסויים וספציפי כמייצג ישראליות ושלילה בפועל של כל ז’אנר אחר.

במקרה של רוסיה אנחנו יודעים בדיעבד מדוע היתה כוונת מכוון מאחורי תהליכים חברתיים אלה. במקרה של ישראל? השאלה היא מדוע ולמי יש אינטרס מובהק לעורר תהליך דומה.

אדגיש שוב: לא מדובר ב”טיהורים”. מדובר בעידן בו עדיין איש לא הוצא להורג או נשלח לגולג על דעותיו, אלא רק הוצא אל “מחוץ לגדר” התרבותית אם סרב ליישר קו עם האג’נדה הכפויה מלמעלה. בדיוק כמו אצלנו, היום. איש מהאמנים ה”חשובים” לא מוחה על מה שמתרחש כאן, וכולם מדברים ושרים על “אחדות” כאידיאל.

לכן שוסטקוביץ’ כה רלוונטי למה שקורה כאן. לצערי אינני רואה אומץ מהסוג אותו מייצג שוסטקוביץ’ אצל אמנים מקומיים שלנו. הסיבה היא שאם ייעזו להרים את קולם, יוחרמו גם הם על ידי הציבור הישראלי הרחב ששונא “סמולנים”, הם לא ימכרו אלבומים, לא כרטיסים להופעות, ומה שגרוע מכל בעינייהם: ישללו מהם “זכויות היתר” של היותם סלבריטיז. בדיוק כמו ברוסיה, כבר אין צורך בצנזורה פעילה או אקטיבית. התהליך כבר מזין את עצמו מצויין.

מבוא – גבר מת מהלך

מעשה שהיה כך היה: בערב קר של ינואר 1934 הלך יוסף ויסריאנוביץ’ סטאלין להאזין לאופרה הפופולרית ביותר במוסקבה באותה עונה, “ליידי מקבת’ ממחוז מצנסק” מאת המלחין הצעיר והמבטיח דמיטרי שוסטקוביץ’. הנוהל המקובל באירועים מסוג זה הוא שאחרי סיום האופרה מוזמן המלחין לתא הכבוד בו יושבים סטאלין והפמליה המפלגתית שלו, שם הוא זוכה לטפיחה על השכם מהמזכיר הכללי, שיחת חולין קצרה, וכולם הולכים הביתה מרוצים. זה לא קרה, ומאותו רגע ידע שוסטקוביץ’ שהוא גבר מת מהלך.

כצפוי, מעט אחר כך הופיעה ביקורת על האופרה בעיתון המפלגה “פראבדה”. המאמר נכתב כנראה על ידי סטאלין עצמו, כשכותרתו “רעש ובוץ במקום מוזיקה”. גוף המאמר מתאר עד כמה האופרה איננה מתאימה לרוח מעמד הפועלים, לאידיאולוגיה הסובייטית, מבזה את מהפכת אוקטובר, ובאופן כללי יצירה “פורמליסטית” – מודרניזם מערבי בורגנני. המאמר מסתיים באיום המפורש הבא: “אם דמיטרי דמיטרייביץ’ ימשיך בדרך זו, זה ייגמר באופן רע מאד עבורו!”

גבר מת מהלך.

למותר לציין שהאופרה ירדה מייד מהבמות במוסקבה ובלנינגרד. ושוסטקוביץ’, בסך הכל בן 28, מצא את עצמו לראשונה בחייו מבודד לגמרי, מוקע על ידי “איגוד הקומפוזיטורים” הסובייטי, ובחשש אמיתי לחייו. כמו אינטלקטואלים רוסים רבים אחרים בתקופת ה”טיהורים” הסטאליניסטיים ארז דמיטרי תיק עם בגדים ומברשת שיניים וחיכה כל לילה בפרוזדור הבית כדי שהמשפחה לא תתעורר כשתבוא המשטרה החשאית לעצור אותו.

בספר זה אעבור על כמה מיצירותיו החשובות של שוסטקוביץ’. אדגיש כי שוסטקוביץ’ תיעד במוזיקה שלו תוך סיכון אמיתי לחייו את חוויית החיים ברוסיה תחת השלטון הסובייטי וכך באמצעות ניתוח יצירותיו אעבור גם על הרקע החברתי/תרבותי בו פעל.

מחקרים מוזיקולוגיים מעמיקים נערכים כיום הן ברוסיה והן במערב על מנת לקבל בסופו של דבר איזשהו “קאנון” שלם ומוסכם של מכלול יצירותיו של שוסטקוביץ’, אך מחקרים אלה עדיין רחוקים מאד ממסקנה חד משמעית. הקושי נובע מכמה סיבות: מצד אחד קיימים עשרות הסרטים הסובייטיים להם כתב את המוזיקה אבל התווים נעלמו מזמן, כנ”ל לגבי “קנטטות” פועלים וטריוויה סובייטית מגוונת, דברים שהלחין לפי הזמנה ספציפית וגם הם לא שרדו. אבל מצד שני ומורכב בהרבה קיימות היצירות אותן השמיד בעצמו מפחד המשטר. זה מה שכמעט ועלה בגורלה של הסימפוניה הרביעית שהיום נחשבת לאחת מיצירות המופת המודרניסטיות של המאה ה-20. היצירה היתה בשלבי חזרות אחרונים עם התזמורת הפילהרמונית של לנינגרד אבל בעקבות אותו מאמר ב”פראבדה” החליט שוסטקוביץ’ שלא להסתכן, ביטל את החזרות והשמיד את התווים שברשותו מחשש מוצדק כנראה שאם הסימפוניה תראה אור המשמעות תהיה גזר דין מוות עבורו. היצירה שרדה רק בגלל שהתווים של נגני התזמורת נשארו בארכיון הפילהרמונית של לנינגרד. עדיין איננו יודעים בביטחון כמה ואילו עוד יצירות השמיד או שינה שוסטקוביץ’ מסיבות דומות.

 

שלומי קינן הוא מוסיקאי פעיל ומוסיקולוג, מלמד האזנה מודרכת למוסיקה ומרצה למוסיקה במסגרות שונות. מאחוריו 30 שנות עשייה ועבודה עם בכירי האמנים הישראליים. בנוסף מלחין בכיר למדיה- סרטים טלויזיה ואינטרנט, בארץ ובעולם.

שני הפודקאסטים שלו “קלאסי-קינן” ו”מוסיקינן” עוסקים במוסיקה לעומק אך באופן נגיש גם לאוהבי הסוגה שאינם בעלי השכלה מוסיקלית. בהרצאות, כמו בפודקאסטים, התכנים מוגשים “בגובה העיניים”, באופן קליל וקולח תוך האזנה למוסיקה.