כל אדם קורא את פרקי התנ”ך עם העיניים הפרטיות שלו. בפרק ח של ספר במדבר מתארת התורה את שנות העבודה של שבט לוי.
אני בוחן את נוהלי העבודה של שבט לוי ובוחן את גיל הפרישה: התורה אומרת “ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה” (כה).

גיל חמישים? התורה מוציאה את הלוי מהמעגל היצרני כבר בגיל חמישים. בקריאה ראשונה זה נראה רע. גיל חמישים הוא גיל של אמצע החיים, של שיא הבשלות והמקצוענות. ייתכן שעל פי איכות החיים של תקופת המקרא, גיל זה דומה לגיל שמונים של היום. כיוון אחר מציע לנו המדרש על ספר במדבר וכך הוא אומר:
“ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה,
שומע אני מכל עבודה במשמע?
תלמוד לומר “ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו באהל מועד”
מלמד שחוזר לנעילת שערים.”

המדרש הזה שואל את השאלה שלי. למה להפסיק לעבוד בגיל חמישים? ותשובתו מעניינת. הוא מציע לנו לקרוא את הפסוק ביותר עיון ולגלות שהלוי אכן פורש ממעגל העבודה הראשון שלו אך נשאר במעגל העובדים. במקום להיות בשרשרת הייצור הוא עובר תפקיד שמתאים לגיל מתקדם יותר. “נעילת שערים” זה דוגמה לאחריות ניהולית של סדרי המפעל. הוא לא בגוף המייצר אלא בתחום השירותים והתמיכה הסביבתית.
המדרש הזה שומר על איזון בין הצורך לייצר בעצימות (אינטנסיביות) ובאחריות ובין הצורך לשמור על הפעילות והשותפות של כל אחד המסוגל להיות במעגל העבודה.

לאור הקריאה הזו אני בוחן את סיפור חיי באשר למעגל העבודה:
בגיל שלושים סיימתי את פרק ההכשרה שלי כעולה חדש שבו למדתי נושאים שעזרו לקליטתי בארץ ועליתי קומה לעבודה במשרד ראש הממשלה.
בגיל חמישים עברתי לעבודת הציבור בפילנטרופיה.
בגיל שבעים זכיתי להיבחר כשליח ציבור לכנסת ישראל.

לכל גיל יש הייעוד שלו והכישורים שלו. כדברי שלמה המלך: “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים”.
אנחנו כחברה מנסים בכל עת לפעול על פי הרוח הזו. האחריות לעצימות של הייצור עלולה להוציא אנשים ממעגל העבודה. האחריות לשמירת מקומות העבודה עלולה לפגוע בייצור. רק איזון בין הצרכים מייצר חברה שיש בה סולידריות וראייה כוללת.