"סורי", אומרת בתי לאחר ששכחה שהבטיחה להיות בייביסיטר לאחיה הקטן. "סורי", אומר הסטודנט המאחר לכיתה. "סורי, לא מתאים" אומר המוכר. ואני שואלת את עצמי כיצד נכנס ה"סורי" לשפה העברית, ומה תפקידו בכוח?

בפסוק ו נכתב "הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע, לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ – אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה".

"אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי" – אנשים שבאמת חושבים על מה שהם עשו, אומרים "סליחה, לא התכוונתי", או "אני מתנצלת", או "זה היה בטעות, אשים לב בפעם הבאה". אלו שאומרים "סורי" בוחרים בשפה הזרה כדי להרחיק את עצמם מהאשמה. הם לא ניחמים על רעתם, ולא מכירים במה שעשו. משאירים את השני להתמודד, ופוטרים את עצמם במילה ריקה.

ואני נזכרת בניסיונותי לחנך את בני הקטן לבקש סליחה. בפעמים הראשונות הוא בחר להסתתר מאחורי החצאית שלי וללחוש משם: "סליחה". וכל כך הערכתי אותו על זה. ילד קטן שמבין טוב יותר מהסובבים אותו מהי המשמעות של בקשת סליחה. ההכרה במה שעשה כל כך ביישה אותו, שהנמיך את קולו והסתתר. כי מי שמכיר במה שהוא עושה, צריך רגע להאט, ולומר משהו משמעותי יותר מ"סורי". הוא לא יכול להמשיך במרוצתו כסוס שוטף במלחמה.

ד"ר רבקה נריה בן שחר היא חוקרת תקשורת ומרצה במכללת ספיר.

____

באדיבות אתר 929 תנך ביחד www.929.org.il