האם ילדינו חוזרים הביתה מבית-הספר כשהם אנשים טובים יותר?
כל התשובות נכונות: בטווח קצר – לא, בטווח ארוך – אולי. ילד אחד חוזר כאדם טוב יותר, השני לא. אין לנו קנה-מידה ברור להערכת "טיבו" של הילד או של הבוגר, ובוודאי אין לנו מחקר שבכוחו לספק לנו תשובה מדעית או קרובה לכך.
לעומת זאת בוודאי קיים קשר בין סדר-העדיפויות הציבורי והבית-ספרי לבין העלאת האיכות האנושית של האנשים הצעירים.
מהו "טוב" בהקשר זה? כוונתנו לאיכות אנושית משני סוגים שביניהם קיים קשר: האחד הוא תכונה: טוב-לב, כלומר: אמפתיה כלפי הזולת, חמלה כלפי חסר-הישע, רצון להיטיב עם אנשים אחרים. המובן השני: דבקות בערכים ההומניסטיים. התכונה הראשונה תומכת בערכים אלה, אולם האמונה בהם מייצרת מדרגה נפשית ומעשית נוספת. במקרה הראשון מדובר ברגשות קבועים באופן כללי. במקרה השני מדובר בתחושת חובה … בין אם התמיכה בזולת נוחה לתומך אם לאו, בין אם מדובר באדם חביב עליו ובין אם לאו. האם מערכת החינוך שלנו מקדמת אישיות מסוג זה? תשובה: חלק מהתוצר" תלוי בתורשה, חלק אחר הוא מרכזי בחינוך הניתן במשפחה,, חלק שלישי – בחברה הקרובה ובעולם המסכים, ועוד. ובכל זאת לבית-הספר יכול להיות תפקיד מכריע. לאורך השנים פוגש התלמיד מורים ומחנכים רבים ושונים זה מזה, בוודאי חלקם משתדל לעזור לו ומציב בפניו דוגמה טובה של יחס אנושי. לכן חלק מהטוב שבליבם של המבוגרים בישראל בוודאי נוצר כתוצאה מהשפעתם של הגננות והמורים הראויים לתפקידם.
יחד עם זאת מטרותיה העיקריות של מערכת החינוך בישראל הן אחרות לחלוטין. לפי תפיסה רווחת מאד אמור גן-הילדים להכין את תלמידיו לבית-הספר היסודי, היסודי – לחטיבת הביניים, חטיבה זו – לחטיבה העליונה. החטיבה העליונה אמורה להעניק לתלמידיה תעודת בגרות אשר תאפשר להם לזכות בתואר אקדמי ולבנות לעצמם עתיד כלכלי במסגרתו של אחד העשירונים העליונים. מכיוון שבעיקר לשם אנחנו שואפים כחברה וכמערכת , לא פלא הוא שעלינו להטיל ספק בהצגתה של המטרה האחרת שלה מוקדש מאמר זה.
בימי ההורים נוהגים מחנכי כיתות טובים להשתמש בביטוי שבכותרת גם בתגובה להתפלפלות של הורים לגבי שברי ציונים. אולם המערכת כולה משדרת מסר אחר. יותר ויותר אנו מגלים שבבית – ספר עוסקים בשיווק, נמצאים בתחרות עם מוסדות אחרים, מבטיחים הצלחה – כלומר: תעודה ועתיד כלכלי.
שיעור הפערים האקדמיים בישראל הוא מהגבוהים בעולם, הרמה הכלכלית הממוצעת נמצאת בקו עלייה. מערכת החינוך עומדת בציפיות., אבל לא בציפיות שלי.
הוראה, חינוך וניהול חינוכי הם מקצועות קשים, ובדרך-כלל הדבר איננו מובן עד תום לאנשים שלא התנסו בכך. הביקורת העיקרית שלי מופנית כלפי המערכת ככלל, אם כי האחריות רובצת גם על כתפיי.
רבים מאיתנו, כולל חבורה משמעותית מקרב אנשי הביטחון לשעבר, סבורים שהבעיה העיקרית בחברה הישראלית היא הפערים, הפילוג והעוינות הפנימית. האם מערכת החינוך נדרשת לתת לכך מענה ולבנות חברה אנושית ומלוכדת יותר?
עדיין קיימים בתי ספר רבים הקולטים אוכלוסייה חזקה בלבד, הממיינים את הבאים בשעריהם, הגובים תשלומי הורים של רבבות שקלים, המתגאים בשיעור גבוה של זכאות לתעודת בגרות – במקום להידרש להבליט מאפיינים אחרים, כמותיים ואיכותיים:
1. קהילה מגוונת
2. קבלה ללא מיון
3. התמדה עד סוף י"ב
4. הקניית מקום מרכזי לתלמידי החינוך המיוחד ולשילובם בקהילה.
5. קרן מלגות המאפשרת לכל התלמידים להשתתף בכל הפעולות
6. גאוות המורים על תכניות אישיות ועל עזרה מיוחדת, ולא על ענישה
7. הצבת התרומה לקהילה לא כתנאי פורמאלי לקבלת תעודת בגרות, אלא כמרכיב מרכזי בחיי בית-הספר בכל דרגות הגיל
אני מצפה משר החינוך להודיע שהנחלת הערכים הלאומיים והאנושיים, הקבועים במגילת העצמאות, היא משימתה המרכזית של המערכת. להודיע שהערכים האנושיים, כבוד האדם בראשם, הם גם עיקר הזהות היהודית. לקבוע יעד לאומי: אפס נשירה, מוסד חינוכי לכל ילד. לבחור אנשי חינוך על סמך מבחני אישיות , ולמקד אישיות זו באהבת האדם בכלל ובאהבת ילדים בפרט.
עלינו לשאוף לבוגר הנאמן לעמו, למדינתו ולחברה האנושית כולה, ורק אחר-כך לבוגר המצליח בבחינת הבגרות במתמטיקה. אין סתירה בין שתי המטרות, אבל דמות האדם והחברה היא העיקר.