בני אדם טועים. כולם. ומכאן פתוחות בפנינו שתי תנועות אפשריות: ראשונה בהן היא לנצל את טעותם כדי לרמוס, לבזות, לטעון כי הטעות היא היא החושפת מיהם באמת, לפסול אותם, להזכיר להם באופן מתמיד עוונות ראשונים, להעלות מחדש בכל פעם את טעותם בטענת השתקה, ולפעול בעוד דרכים כדי למצות את כל שניתן מהטעות.
שניה בהן היא לזכור שגם אנחנו טועים, להתבונן בעין טובה ולראות את מקומה של הטעות בתוך המכלול של פעולותיהם ומעשיהם של האחרים, להציע חבל הצלה לא ציני ולא מרושע כי אם כהצעת אמת לתיקון, לזכור תמיד כי רק העושים – טועים, ולהסכים להמשיך הלאה.
זו המעולה שבתנועות. היא מאפשרת תיקון ומניעת התבצרות; היא מעודדת עשיה ולא קיפאון; היא מציפה אותנו בעין טובה ולא בחיפוש כישלונות מתמיד; היא מאפשרת התקשרות חוצה קווים, ולא העמקת הפילוג. זה נכון לא רק ביחס לאוהבים. גם ביחס ליריבים. בני אדם אנחנו. ואנחנו טועים.
פרסם תגובה