• “כיפת ברזל” משדרגת את כח-ההרתעה הישראלי שהוא חיוני לביטחון כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים ולצמצום אי-יציבות המזרח התיכון;
• “כיפת ברזל” מצמצמת את הצורך של ישראל לפתוח במלחמה-רבתי בטרור הפלסטיני והאסלאמי;
• “כיפת ברזל” מרחיקה את האפשרות למתקפה יבשתית – רבת חללים פלסטינים וישראלים – של צה”ל נגד בסיסי הטרור;
• “כיפת ברזל” (פיתוח ישראלי ויצור ומימון משותפים ישראל-ארה”ב) מהווה דוגמה לשתוף פעולה צבאי וטכנולוגי לתועלת-הדדית של ישראל וארה”ב (הנהנית מפיתוח ישראלי פורץ דרך ומישראל כ”מעבדה בתנאי קרב”);
• אישור החוק למימון “כיפת ברזל” על ידי בית הנבחרים (המחייב את אישור הסנאט כדי להתממש) מהווה ביטוי מעודכן של התמיכה העקבית של שני בתי הקונגרס ברעיון המדינה היהודית (לפחות מאז “עצומת בלקסטון” מ-1891 והתמיכה הסוחפת ב-1922 בהחלטת “חבר הלאומים” להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל) ובשדרוג שיטתי של שתוף הפעולה בין ארה”ב וישראל.
משקלו הרב של הקונגרס במימון “כיפת ברזל” מדגיש כלל מרכזי בשיטת הממשל בארה”ב: הנשיא מציע (תקציב) והקונגרס מסדיר (תקציב).
מעורבות 100 הסנטורים ו-435 צירי בית הנבחרים בנושאי חוץ וביטחון זינקה בעקבות מלחמת ויטנאם, שערוריות וואטרגייט ואיראן-גייט, התפוררות ברה”מ (שהפכה את העולם מדו-קוטבי לרב-קוטבי) והשתרשות הגלובליזציה.
לכן, מזכיר המדינה לשעבר, ג’ים בייקר, התלונן ש”קשה לנהל מדיניות חוץ עם 535 מזכירי מדינה”. גם סגן הנשיא ומזכיר ההגנה לשעבר, דיק צ’ייני, לא חסך שבטו מהמעורבות הגוברת של המחוקקים בעיצוב מדיניות הביטחון, בבחינה מדוקדקת ומתישה של סעיפי תקציב הביטחון, במעורבות בתיקצוב פיתוח מערכות נשק, בהטלת מגבלות על התנהלות הפנטגון (משרד הביטחון), בדרישה להציג בפני המחוקקים הררי דו”חות ובמעורבות גוברת בעיצוב מדיניות הביטחון.
ואכן הקונגרס של ארה”ב הוא הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא שוות-עוצמה לרשות המבצעת גם בנושאי חוץ וביטחון (בניגוד לתובנה המקובלת) כפי שמתועד בשורה ארוכה של ארועים כגון:
• רוב הסנקציות נגד מדינות זרות הן מבית-היוצר הקונגרסיונלי, ולעתים למרות התנגדות נשיאים כמו קלינטון, אובמה וטראמפ (מצרים – 2012, איראן – 1996/97 ו-2013, רוסיה – 2017);
• אי-אישרור הסכם הגרעין האיראני מ-2015 על ידי הסנאט איפשר לטראמפ להינתק מההסכם;
• מחנה המעצר של פעילי הטרור האסלאמי בגואנטנמו לא נסגר ב-2009 (כפי שרצה אובמה) עקב התנגדות נחרצת של הסנאט;
• אי-אישור מינוי השגריר צ’ארלס פרימן למנהל זרועות המודיעין של ארה”ב ב-2009 עקב התנגדות הסנאט;
• אי-אישרור האמנה לאיסור ניסויים גרעיניים ב-1999, תוך קריאת-תיגר על הנשיא קלינטון והקהיליה הבינלאומית;
• הרחבה חסרת-תקדים של שתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה”ב בשנים 1992-1990 למרות התנגדות חריפה ביותר של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר;
• חוק האנטי-אפרטהייד מ-1986 אושר – והאיץ את סיום משטר האפרטהיד – למרות וטו-נשיאותי של רייגן;
• “תיקון בולאנד” מ-1984 בלם את הסיוע הצבאי והפיננסי של הנשיא רייגן להפלת השלטון הפרו-סובייטי בניקרגואה;
• ב-1983 בלמה וועדת המודיעין בסנאט את יוזמת רייגן להפלת המשטר הפרו-סובייטי בסורינאם;
• ב-1978 בא לעולם חוק המחייב אישור קונגרס להאזנות ומעקב מודיעיניים;
• ב-1975/76 אושרו תיקונים לחוקי תקציב הביטחון וסיוע-חוץ האוסרים לסייע להפלת המשטר הפרו-סובייטי באנגולה;
• ב-1973 הופסק מימון כל פעילות צבאית בדרום מזרח אסיה על ידי תיקון לחוק תקציב מחלקת המדינה;
• ב-1973 צמצם “חוק סמכויות המלחמה” את יכולת הנשיא לנהל מלחמה;
• “תיקון ג’קסון-ואניק” מ-1974 – שנחקק למרות התנגדות הנשיא ניקסון – היתנה סיוע פיננסי לברה”מ/רוסיה בפתיחת שערי הגירה, והביא (עם התפוררות ברה”מ) לעליית יותר ממיליון יהודים.
• ב-1947 הוקמה סוכנות הביון המרכזית (CIA) באמצעות “חוק הביטחון הלאומי”.

כפי שמתעדת הרשימה הנ”ל – ולמרות שהמחוקקים מתמקדים בסוגיות הקשורות לאזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) המדינות (סנטורים) – הקונגרס עשוי להוות גורם מפתח בגיבוש מדיניות חוץ וביטחון.
חוקת ארה”ב שואפת להגביל את עוצמת השלטון ולמנוע עריצות של הרשות המבצעת, ולכן לא מגבילה את סמכויות הקונגרס לפיקוח על התקציב.
כדי לבלום את הנשיא, החוקה מעניקה לשני בתי הקונגרס את הסמכויות הבאות: “כח הארנק”, הפיקוח על פעולות הממשל, אישרור אמנות בינלאומיות, אישור מינויים לתפקידים בכירים, הכרזת מלחמה, מימון פעילות מלחמתית ושתופי פעולה עם מדינות זרות, הקמת וביטול סוכנויות ממשל, הטלת סנקציות על מדינות זרות, ועוד.
במילים אחרות, אמנם הנשיא הוא “המפקד העליון”, אך במגבלות מהותיות המוכתבות על ידי הקונגרס.