מאת: ג’קי לוי

חובה עמוקה חייבים אנחנו לפרק כז בבראשית ולסיפור שלא נגמר על הגנבה ההיא. כל מי שההתחדשות העברית של השנים האחרונות יקרה ללבו ולא – חלילה – מאיימת עליו; כל מי שמשתתף, בואו נאמר, ב-929 למשל, חייב המון לפרק המכונן הזה. סיפור גנבת הבכורה ובעיקר האופן שבו ניסו מורינו הנבוכים להתפתל סביבו, לתרץ ולסרס אותו, הוא אחד הגורמים שהבהירו כמה דחוף לפתוח חלון בבית המדרש הישן ולהניח לאוויר צח לחדור פנימה.

מילדותינו היה ברור שמשהו כאן מאוד לא בסדר. מצד אחד מישהו גנב משהו. פלוני נטל לעצמו ברמייה דבר שלא היה מיועד לו. מצד שני זה פשוט לא מתקבל על הדעת, כי הרי אותו פלוני הוא אבא שלנו. מחנכינו החסודים הציעו לנו להניח שבסך הכול הייתה כאן אי הבנה מצערת. טעות אופטית. אבל יצחק אבינו ללא ספק חווה את זה כגנבה. גם רבקה חוותה זאת כך, אף שהיא מסרבת להתנצל. עשיו – ודאי יסכים שהיה כאן פשע, אבל מי סופר אותו? אפילו יעקב לא מתכחש, רק לכוד בין הפטיש לסדן. וגם התורה או המספר המקראי כמו שקוראים לו אחינו החילונים – מודה בראש מורכן שזה בדיוק מה שקרה שם. הוצאת דבר במרמה. גנבה. לא כבוד גדול ולא קלון קטן.

אז מי בעצם חשב אחרת? מערכת החינוך. המורה כרמלה שאצלה למדנו כבר בכיתה ב’ שיעקב לא שיקר בכלל כשאמר “אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ” (כז, יט) ומי שחושב אחרת הוא אפיקורס גמור. כך למדנו על הדרך שיושר אינטלקטואלי הוא אפיקורסות, וכפירה היא יושר אינטלקטואלי. יעקב כזכור לקח נשימה עמוקה אחרי ה”אנוכי”. שם פסיק: אנוכי. פאוזה. עשיו בכורך. וזה כבר עניין אחר. זה שיצחק לא שם לב זאת באמת לא בעיה של אף אחד, אלא אם כן אתה מתעקש להאמין שיש מקום בבית המדרש גם לישרי לב.

ג’קי לוי הוא אמן סיפור ואיש תקשורת