זו הנעילה. ללמדך שמי שחרג בצעירותו לסחוב את ברכת הבכור, יחרוג גם בזקנתו ובדיוק באותו העניין, בין המקובל ליוצא הדופן, בין המסורה לסטייה ממנה.

אבל, אם בתחילת הדרך הייתה הגנֵבה מנומקת, עשירה בסיבות, ביצרים, בקנאת אחים, ובצורך הנואש ב'בכורה', ואם בתחילתה של הדרך מצאנו חוץ ממניע עשיר גם מנוע לתפארת, אֵם דוחפת וממריצה היטב – בסיפור הנעילה של יעקב, עם ברכת הנכדים אפרים ומנשה, לא נמצא מניע. ואין סיבה למהפך הברכות, איש לא דורש את השינוי. להפך.

האב המודאג יוסף מנסה למנוע אותו בכל דרך. "וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (מח, יז). תחילה הוא מנסה למנוע במעשה – "וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם" (שם), ואחר כך הוא מנסה למנוע בדיבור – "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי" (שם, יח). זה כמובן לא עזר ליוסף. בשל מנהגו המוקדם של אביו ומשום יכולתו להיטיב ולראות את העתיד.

"וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי
גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם
וְגַם הוּא יִגְדָּל;
וְאוּלָם
אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ
וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".
(מח, יט)

זו הסיבה. העתיד לבוא. והנימוק המוטמע בסיבה הזו, שגם אז בראשית הדרך, כשסחב בדרכו את הבכורה, "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה), על פי צו העתיד עשה כך. הנחייתו של הכל-יכול.

ומילות הסיכום תואמות. תפילתו לעתיד של הגר שמת בארץ גלותו.
"הִנֵּה אָנֹכִי מֵת;
וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם
וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם".
(מח, כא).

רינו צרור הוא עיתונאי