פולמוס הזיקוקים בחגיגות יום העצמאות מהווה צהר לסוגיות רבות. בראש ובראשונה להיכרות עם עולמם של הלומי הקרב ואלה שהזיקוקים מפגישים אותם שוב ושוב עם הטראומה שחוו. חשוב לכולם להכיר עוד אחד ממחירי המלחמה ומצלקות הנפש שנושאים בחובם אלה שנפגשו עם התהום הגדולה שהיא מחוללת. לאדם העומד מבחוץ קשה להבין זאת, וכל פתיחת לב ותשומת דעת היא הכרחית.

הרגישות המבורכת הזו מציפה סוגיה נרחבת: התחשבות ציבורית בכאבם של פרטים בתוכה היא מחד גיסא ערך עליון, ומאידך גיסא עלולה לשטח ולבטל כל פעילות ציבורית. ברמה התיאורטית – אפשר שצלילי הבס בבמות השירה הרבות יזכירו את הפיצוצים הקשים; כאבן של משפחות שכולות יעמעם את חגיגות ימי ההולדת בפארקים וכדו’, ובסופו של דבר, כיוון שהאנושות כולה היא אוסף אנשים עם מוגבלות, ולכל אחד מאתנו יש רמה מסוימת של טראומה מסוגים שונים, אנו נמצא את עצמנו במקום שבו אנו מעצימים מאוד ב”ה את הרגישות האנושית, אך מכבים את המערכות הכוללות של חיינו.

האם יש לכך פתרון? נראה כי כמו בסוגיות אתיות רבות, יש דרך מסודרת לקיים את הדיון. היא מתחילה בשאלת הנחיצות: מחד עד כמה הזיקוקים נחוצים כדי להביע את שמחת החג, ומאידך – עד כמה הפגיעה והפוסט-טראומה קיצונית עד שלא ניתן להתגבר עליה אלא אם מבטלים את הזיקוקים.

היא ממשיכה בשאלת המידתיות: האם ההחלטה על ביטול מוחלט של מופעי הזיקוקים מידתית מול עוצמת הפגיעה שהם גורמים? ובדרך כלל שוכחים את השלב השלישי, שגם הוא חיוני לדיון, והוא מה אנו עושים כדי לצמצם את הפגיעה מההחלטות שנקבל: כשאנו מבטלים את הזיקוקים – מה אנו מחדשים כדי להוסיף עוד ביטוי ציבורי לשמחת יום העצמאות? ולהפך – אם מחליטים לקיים אותם, מה אנו עושים כדי לרכך את עוצמת הפגיעה של אלה שבתוכנו?

הזיקוקים כנראה גורמים נזק גדול לאלה שבזכותם אנו בכלל יכולים לחגוג את יום העצמאות. הם גם לא חיוניים ברמות הגבוהות שאליהן הגענו. נראה אפוא שמידתי לצמצם את השימוש בהם, ואם יש סוגי זיקוקים שיוצרים אפקט שונה מאשר פיצוץ חומרי נפץ – להשתמש בהם. בד בבד, אנו נמצאים בעולם שבו יש טכנולוגיות אחרות לעטר את השמיים בשמחה מיוחדת – בעיקר בלייזר ובדרכים דומות.

במקום להכריע הכרעה בינארית (ביטול כל הזיקוקים או המשך כרגיל), נכון יותר לפעול בדרך שתביא ככל הניתן את כל המרכיבים לידי ביטוי: התחשבות, צמצום, טכנולוגיות חלופיות, שעל פי רוב זהו הפתרון הטוב ביותר.